הנרטיב הקולקטיבי של שדה-ורבורג: הסיפור הרב-קולי של עשרים השנים הראשונות
ד"ר חנה עזר     יצחק גילת

מכללת לוינסקי  לחינוך

רשות המחקר, ההערכה והפיתוח ומכון שח"ק לשפה, חברה ותקשורת

ינואר 2007

 

מבוא

"לפני שבעים שנה לא היה שדה ורבורג. קראו למקום 'רסקו'. כששאלו אותי אנשים בסביבה – איפה אתה עובד? אמרתי ברסקו. אחרי שנתנו את השם ליישוב במסיבה שהתקיימה במחסן הגדול, כששאלו אותי: אונגר, איפה אתה עובד? עניתי 'שדה ורבורג'. ענו לי 'מה זה', לא 'איפה זה?'. היום, כששואלים מישהו איפה אתה גר ועונים 'שדה ורבורג', אומרים: 'אה, שדה ורבורג!'. זה ההבדל של שבעים שנה".
ציטוט זה נלקח מראיון עם אחד המתיישבים שנמנה עם מייסדי המושב, ומשקיף עליו שבעים שנה מאוחר יותר. הסיפור שיוצג להלן אינו מתפרס על פני שבעים שנה, אלא מתמקד בעשרים השנים הראשונות, שנים בהן הוקם הישוב על ידי עולים מגרמניה שלפני המלחמה, והורחב על ידי עולים ממזרח אירופה שעלו אחריה. ההתמקדות בשנים הראשונות תאפשר להאיר את ההתפתחות המרשימה של היישוב במהלך השנים שלאחר מכן והפיכתו למקור של גאווה עבור התושבים, ומושא להערכה עבור אנשים מבחוץ. כשם שהשנים הראשונות בחייו של אדם הן בעלות השפעה רבה, לעיתים מכרעת, על עיצוב דמותו והתפתחות אישיותו, כך גם במושב, לתקופה הראשונה עשויה להיות השפעה מעצבת על טיבם ואיכותם של החיים המתפתחים בו לאחר מכן ולכן יש עניין בהכרות עם השורשים ההיסטוריים שלו. הכרות כזו עשויה להשיג מטרה נוספת, והיא הגברת הזיקה בין התושבים המתגוררים כיום בשדה ורבורג לבין מקום המגורים שלהם.
הסיפור שנביא בפניכם נבנה באמצעות ראיונות עם מתיישבים שהגיעו לשדה ורבורג בעת הקמתו, ועם אלה שהצטרפו אליו במהלך עשרים השנים שלאחר מכן. בראיונות אלה הקשבנו לקולותיהם האישיים של המתיישבים, ושזרנו יחד אתם סיפור קולקטיבי של הקמת יישוב חדש וצמיחתו בעשרים השנים הראשונות. לצורך כתיבת הסיפור ערכנו ארבעה עשר ראיונות אישיים עם מתיישבים ותיקים, בהם ביקשנו מהם לספר את הסיפור האישי שלהם על השנים הראשונות בשדה ורבורג. בבחירת המרואיינים הקפדנו על ייצוג לשלושת הגלים של המתיישבים: א. מייסדי היישוב, שעלו על הקרקע ב 1938, או הצטרפו למושב בשנים הראשונות שלאחר מכן, ב. העולים ה"הונגרים" שהצטרפו לשדה ורבורג בסוף שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים, ג. המתיישבים שהצטרפו למושב באמצע שנות החמישים, חלקם עולים חדשים מפולין וחלקם אנשים שכבר התגוררו בארץ מספר שנים ועברו לשדה ורבורג במסגרת התנועה 'מהעיר אל הכפר'. בחלק מן הראיונות האישיים נכחו בני/בנות הזוג, והביאו את הסיפור שלהם, באופן מלא או כהשלמה לסיפור של המרואיין. בחלק קטן של הראיונות היו נוכחים בני הדור השני, שהעירו כמה הערות והאירו כמה סוגיות מנקודת המבט שלהם. בנוסף, ערכנו מפגש קבוצתי עם כל המרואיינים עם סיומם של הראיונות האישיים. במפגש זה ביקשנו מהמרואיינים להרחיב את הסיפור שלהם במספר נושאים שלא קיבלו דגש מספיק חזק בראיונות האישיים. לאחר שהעלינו על הכתב גרסה ראשונה של הסיפור הקולקטיבי, מסרנו אותה  למספר אנשי קשר בישוב וביקשנו מהם לקרוא ולהעיר את הערותיהם.

הראיונות עם המתיישבים הוותיקים שימשו מקור מרכזי לכתיבתו של הסיפור, אולם נעזרנו גם במקורות נוספים, במטרה להרחיב את תיאור הרקע ההיסטורי של הקמת היישוב. לשם כך נעזרנו במקורות ביבליוגרפיים על העלייה לארץ בשנות השלושים ועל הקמת שדה ורבורג, וכן בחוברת שהוציא המושב במלאת חמישים שנה להקמתו, המביאה כתבות של המתיישבים עצמם בנוגע לאירועים שהתרחשו במהלך השנים. הסיפור שנביא להלן הוא 'סיפור קולקטיבי', אשר שוזר בתוכו את הסיפורים האישיים של ותיקי הישוב. הוא 'קולקטיבי', כי מתאר בסופו של דבר את הסיפור הכללי, הקיבוצי, של הישוב כולו, ולא של האדם הפרטי. אבל כמו כל שלם, הוא מורכב מחלקיו. הסיפור הקולקטיבי לא יכול היה להתהוות אפוא ללא סיפוריהם של האנשים המרכיבים אותו. לפיכך, הוא שזור בציטוטים מתוך הריאיונות האישיים, ציטוטים שהם "קולותיהם" האותנטיים של בעלי הסיפורים האישיים. הסיפור, כמו כל סיפור, פותח ברקע. לפיכך, הוא נפתח בתיאור קצר של ההיסטוריה של הקמת הישוב. הפרקים שלאחר הרקע מציגים את הסיפור הקולקטיבי ברצף כרונולוגי, דרך סיפורן של שלוש הקבוצות 'המייסדות'. לבסוף, מתרחב הסיפור אל אותן סוגיות אותן זיהינו ככאלה שעמדו בלב הצמיחה של הישוב. וכמו בכל סיפור, אי אפשר ללא סיום. לפיכך, מסתיים הסיפור הקולקטיבי בתובנות שעלו מתוך סך סיפורי המייסדים, והם אלה שנתנו את התוקף והבסיס להיותו של הסיפור 'קולקטיבי'. זהו הסיפור של כולם ובשביל כולם, הסיפור שמתוכו ועל בסיסו עומד הישוב עד עצם היום הזה. 


רקע היסטורי

סיפור ההקמה של שדה ורבורג וצמיחתו של היישוב בעשרים השנים הראשונות, שזור בסיפורה של יהדות אירופה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, ובתקופה שאחרי המלחמה. המתיישבים הראשונים שעלו על הקרקע בשנת 1937 ובנו את היישוב, עלו מגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון. שני גלים נוספים של עולים אשר נקלטו בשדה ורבורג כללו ניצולי שואה ממזרח אירופה. בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים נקלטו ביישוב 12 משפחות שעלו לארץ מהונגריה ומצ'כוסלובקיה, ובאמצע שנות החמישים נקלטו ביישוב עולים חדשים שעזבו את פולין בשל גל חדש של אנטישמיות שהציף את המדינה. קבוצה נוספת של מתיישבים אשר הצטרפה לישוב באותה תקופה (מחצית שנייה של שנות החמישים) הייתה מורכבת ברובה מעולים שהגיעו לארץ אחרי מלחמת העלם השנייה, אך התגוררו במקומות אחרים בארץ לפני שהחליטו לעבור לשדה ורבורג.
הרעיונות הראשונים אשר הובילו להקמתו של היישוב החדש, כשלושה ק"מ צפונית מערבית לכפר סבא, הועלו על ידי המחלקה הגרמנית של הסוכנות, אשר דנה במספר הצעות לרכישה של קרקע. הצעות אלו טופלו על ידי הקרן הקיימת, שרכשה שטח של 550 דונם והעבירה אותו לחברת רסקו, שהוקמה בתקופה זו. הסיבות לבחירה של מקום זה היו שתיים: קרבתו ליישובים יהודים אחרים, כמו המושבה כפר סבא, והתאמת הקרקע באזור זה לגידול מטעים וירקות. שטח זה היה מיועד למתיישבים שהגיעו מאירופה כחלק מן העלייה החמישית, בעקבות גל האנטישמיות שהחל עם עליית הנאצים לשלטון.
     עליית שנות השלושים מהווה את העלייה החמישית במניין העליות לארץ ישראל ונמשכה עד לפריצתה של מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. עלייה זו מנתה כ- 200,000 עולים, כמחציתם מפולין, וכרבע מהם מגרמניה. העולים מגרמניה, שעל שמם כונתה עלייה זו "עליית הייקים", החליטו לעזוב את ארצם ולבנות את חייהם בארץ ישראל, לאחר עלית הנאצים לשלטון והתגברות האנטישמיות בגרמניה. העולים מגרמניה היו ברובם משכילים ובעלי אמצעים, והטביעו את חותמם על החיים של האוכלוסייה בארץ. העולים הגיעו כשברשותם הון פרטי, שאותו השקיעו בפיתוח כלכלת הארץ. אופים החברתי תרבותי השפיע על דפוסי החיים בארץ. העולים גילו חריצות ונכונות לעסוק בכל עבודה שתינתן להם. הם שינו את פני החברה ויצרו טיפוס חדש של מעמד בורגני עירוני בארץ ישראל.
רוב העולים התיישבו בריכוזים עירוניים והביאו עימם את דפוסי החיים הבורגנים לארץ החדשה. אך חלק מהם החליט להתחיל את הפרק החדש בחייו בהתיישבות החקלאית ובהם עוסק סיפורנו. בהתבוננות על האירועים שהתרחשו לפני כשבעים שנה, ספרו לנו המרואיינים כיצד הם התמודדו עם השינוי הדרמטי שנאלצו לעשות במעבר מן החיים הנוחים, המסודרים ועתירי התרבות האירופאית, אל השדות הבלתי מיושבים, הדרכים הבלתי סלולות והשפה הזרה והמוזרה בארץ הלא נודעת.


משלזיה ומברלין אל השדות שמצפון לכפר סבא

המתיישבים הוותיקים, אשר סיפרו לנו בראיונות על העלייה לארץ וההתיישבות בשדה ורבורג היו ברובם מתבגרים בשנות העשרה, כאשר עלו לארץ. חלקם הגיעו עם הוריהם או בני משפחה אחרים וחלקם הגיעו לבד לאחר תקופה של הכשרה לעלייה. חלק מהם הגיע זמן ממושך, יחסית, לפני פרוץ המלחמה, וחלק הגיע ברגע האחרון. המשותף לכולם הוא, שהם עזבו חיים מסודרים ומאורגנים שתכננו להמשיך אותם במקום מגוריהם, והתחילו פרק חדש לחלוטין בארץ לא נודעת, ובמקום לא מיושב שהיה צורך לבנות אותו מן ההתחלה. על אף הזמן הרב שעבר מאז, הנסיבות של ההחלטה לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ נשמרו היטב בזיכרונם והם שיתפו אותנו בהם ברצון ובלא מעט נוסטלגיה.
    לילו רייס הספיקה לעבור תהליך ממושך של הכנה והתארגנות לפני עלייתה לארץ. היא מספרת ש-"כבר ב 1934 ראיתי שגרמניה זה לא בשבילי. קודם  [לעליית הנאצים לשלטון] לא היינו ציונים. היינו יהודים טובים, הלכנו לבית כנסת. לא אורתודוכסים, אבל יהודים טובים. התחלתי להיות ציונית, והגיע שליח שאמר לנו: 'תלכו לפלסטינה'. החלטתי ללכת להכשרה, כי אחרת לא קיבלו סרטיפיקט. יצאתי לשוודיה ללמוד חקלאות. היה שם תמיד ויכוח אם ללכת לקיבוץ. אני לא רציתי ללכת לקיבוץ, ידעתי שזה לא יתאים לי. אז גמרתי הכשרה, למדתי עוד בישול בגרמניה, עוד חצי שנה, גם עבדתי והרגשתי טוב עם זה. ואז הגעתי ארצה וקיבלתי עבודה בתחנה של האנגלים".
גם חנה להמן עברה תהליך של הכשרה והכנה לפני העלייה לארץ. בגלל האווירה האנטישמית שהתחזקה בעיירה בה התגוררה חנה נאלצה לעזוב את בית הספר בו למדה, היא עברה לבית ספר יהודי בו למדו כלכלת בית וחקלאות, עוד לפני שידעה, כי החקלאות עתידה למלא תפקיד מרכזי בחייה בישראל. שליחי הציונות שהגיעו אליה שכנעו אותה לעלות לארץ, והיא עברה למסגרת של הכשרה, אשר הכינה את הצעירים לעלייה. ההכשרה כללה לימוד חקלאות וסמינרים על יהדות וציונות ומשם נשלחו הצעירים כבודדים, או בקבוצות, לישראל. כך מצאה את עצמה הנערה  המתבגרת מתחילה פרק חדש בארץ זרה ולא ידועה. אולם ארץ זו העניקה לה את החופש, שחשיבותו הוקנתה לה בצעירותה, וליוותה אותה בכל חייה.
אריק אונגר היה בן 18 כאשר עלה לארץ. הוא הגיע יחד עם הוריו בפברואר 1938, עוד לפני ליל הבדולח, שהחריף מאד את מצבם של היהודים בגרמניה. אביו של אריק היה אגרונום ועסק בחקלאות עוד בגרמניה, והספיק להביא ציוד רב מהבית, כולל מחרשה שמונחת כמזכרת עד היום בחצר ביתו. לעומתו, חנה ולטר, נאלצה לעזוב את גרמניה בחיפזון :"אני הייתי בהכשרה בברלין וקיבלתי מ"ויצו" סרטיפיקט, ולא יכולתי אפילו להגיד לאמא שלי שלום, רק בטלפון, כי זה לקח הרבה זמן לנסוע. באתי לארץ עם אונייה ב- 10.4.39" .
        העולים מגרמניה, שהעדיפו להתגורר במושב, יכלו לבחור בין שתי אפשרויות של מגורים: האחת - הקמת מושב חדש, שעדין לא היה לו שם, ועתיד היה להיקרא על שם אוטו ורבורג, נשיא ההסתדרות הציונית בשנים 1911-1920. השנייה – הצטרפות למושבים שכבר היו קיימים, והתגוררו בהם עולים ייקים- כפר שמריהו או בית יצחק. הבחירה נעשתה על סמך שיקולים שונים. חלק מן העולים, כמו רוזה פינטוס ובעלה, בחרו בהקמת מושב חדש, חלק בחרו בשדה ורבורג מכיוון שכפר שמריהו נראה כיישוב בקצה העולם, מרוחק מאד מהרצלייה ומופרד ממנה בכמויות אינסופיות של חולות. היו שרצו להצטרף לבית יצחק, כמו חנה להמן ובעלה, אך "הנציג של רסקו אמר שאין שם מקום, ובשדה ורבורג הוסיפו אדמה למשפחה אחת. הביאו אותנו עד כפר סבא ומשם הלכנו ברגל." ההצטרפות של מתיישבים שהגיעו בשנים הראשונות שלאחר ההקמה, הושפעה כבר מהאווירה שנוצרה ביישוב החדש. חנה להמן מספרת, כי מושבים אחרים סרבו לקבל אותם בשל לקות השמיעה של בעלה, ואילו בשדה ורבורג בת השנתיים, שמחו לקבל אנשים חדשים.


לידתו של משק חקלאי

העלייה הראשונה על הקרקע ותחילת הקמתו של המושב התרחשה בקיץ 1937. בחוברת שהוצאה במלאת חמישים שנה למושב, כתוב כי "החברים הראשונים הם שלושים משפחות של "הקפיטליסטים" המקבלים 1200 ליש"ט להקמת משק חקלאי, ועשר משפחות של עובדי ציבור שרוכשים משקי עזר בעזרת הלוואות מהסוכנות" (עמוד 3). אריק אונגר נזכר שבמפגש הראשון עם השטח שהיה מיועד למושב, הם ראו חולות, עשבים ועץ אחד שניצב עד היום, ונותר אז שריד מהעצים שנכרתו על ידי התורכים במהלך מלחמת העולם הראשונה. המתיישבים בנו את הבתים ואת המשקים החקלאיים במו ידיהם. בתקופה הראשונה הם התגוררו בכפר סבא והגיעו למושב החדש מידי יום ביומו על מנת לבנות את הבתים והמשקים. כלי התחבורה העיקריים בהם השתמשו כדי לנוע בין כפר סבא לבין המושב החדש היו הרגליים, חמור, ולעיתים קו 38 שנסע מכפר סבא, עצר בגן חיים והוריד את המתיישבים החדשים עם הטוריות וכלי העבודה שלהם. את הדרך החולית מגן חיים עד שדה ורבורג עשו ברגל.
        הקמתם של המשקים ופיתוחה של החקלאות היוו נושא מרכזי בזיכרונות של המתיישבים הראשונים. זיכרונות אלה מאפשרים לבחון את לידתה של החקלאות, אשר הפכה ברבות השנים לאחד ההישגים המפוארים בתולדותיו של שדה ורבורג. התפקיד המרכזי שמילאה החקלאות בחייהם של המתיישבים מתבטא באופן סמלי בעובדה, שהקמת המשקים קדמה להקמת הבתים. רוזה פינטוס זוכרת שקודם בנו את הלולים ואחר כך את הבתים. גם בזיכרונותיה של לילו רייס, הקמתו של המשק החקלאי קדמה לבניית הבתים: "שתלנו, ביחד עם כמה חברים, לכל משק את העצים, תפוחי עץ, ענבים ואגסים, ואחר כך בנו את הבתים". ההתחלה הייתה צנועה מאד: "עשינו קצת ירקות, התחלנו חצילים, תפוחי אדמה, צנוניות ותפוזים. לא כמו היום, שהכול נעשה בענק. הכול היה קטן, ואת כל העבודה עשינו בידיים, כמובן". אבל כבר בשלבים הראשונים התברר שאי אפשר להתבסס על ענף אחד בלבד. לילו רייס מתארת את המאמצים לגוון את ענפי המשק כבר בתקופה הראשונה: "התחלנו עם איזה 200 - 300 עופות. אמרנו זה לא מספיק, אנחנו צריכים פרה. דיברנו עם רסקו והם אמרו  שזה נכון ואנחנו יכולים לקבל גם רפת, והיו צריכים לתת לנו קצת יותר אדמה בשביל הירקות". הירקות ועצי הפרי, אשר היוו ענף מרכזי במשקים החקלאיים הראשונים, היו זקוקים למים. חנה להמן נזכרת כיצד התבצע תהליך ההשקיה: "היו לנו שני קווים של מים, צינורות אלומיניום שהעברנו מחלקה לחלקה. לא רשת מים על כל משק, רק צינור אחד ראשי וצינור ארוך מאד שהרכיבו כל פעם, וסחבנו יחד שנינו [היא ובעלה]. תמיד העברנו עשרה מטרים הלאה, השקינו שעה שעתיים, כמה שהיה אפשר, והעברנו הלאה".
בעיה נוספת איתה צריכים היו להתמודד היא המיומנויות של טיפול במשק חקלאי. המדריכים של רסקו נתנו עצות למתיישבים החדשים, אך היה צורך גם בתרגול, כמו בכל הליך של למידה, כפי שמתארת לילו רייס: "אף אחד לא ידע איך לחלוב, אז החליטו לקנות פרה אחת והפרה הלכה ממשק למשק, לאיזה ארבעה או חמישה משקים. הפרה הזאת הייתה אצל כל אחד שבוע שבועיים עד שלמדנו לחלוב. בסוף היא לא נתנה חלב טוב, אבל למדנו לחלוב..."
         הרומן בין החקלאים לבין החקלאות היה כבר בתחילת שנות הארבעים מורכב באופיו, והתבטא לא רק בתקופות של אהבה אלא גם באכזבות, שאילצו את החקלאים "לבגוד" בבת בריתם ולחפש מקורות חלופיים של פרנסה. חנה ולטר מספרת שבתקופה מסוימת לא ניתן היה להתפרנס מהחקלאות: "עבדנו ולא קיבלנו כסף, משום שהגיעו ירקות זולים יותר מסוריה וכולם קנו אותם. לא הייתה פרנסה כמו שצריך, אז בעלי הלך לעבודה בחוץ, הוא היה נהג בבני ציון". הצורך של החקלאים למצוא מקורות פרנסה בעבודות חוץ יעלה בהמשך הסיפור של תולדות הישוב, בזיכרונותיהם של העולים שהצטרפו לשדה ורבורג בשנות החמישים.
         על אף הקשיים והאכזבות, המשקים החקלאיים התפתחו והתרחבו. תהליך הגידול שלהם נעשה במקביל לתהליך הגדילה וההתפתחות של הילדים. חלק מן המרואיינים שזרו את התפתחות המשק עם  גדילתם של הילדים. לילו רייס מתחילה לתאר את ההתפתחות של הילדים, ובהמשכו של המשפט עוברת לספר על הפרות והעופות: " בהתחלה היו ארבעה חמישה ילדים, ואחר כך, לאט לאט היו יותר ילדים והם הלכו לבית ספר, ופרות היו לנו כבר, אז חלב גם היה. איכשהו התרחבו. בהתחלה נוספו עוד חמישים עופות, ואם הייתה אפשרות לקנות עגל אז קנינו עגל. וככה לאט לאט שמחו עם כל דבר שהצטרף. ומהירקות כבר עשו לא רק שלושה ארבעה דונם, אלא יותר, וחלק מן העצים היה צריך להוציא כי כבר לא התאים יותר". גם בתיאור הומוריסטי של השנים הראשונות, אשר כתבה לילו רייס במלאת חמש שנים למושב, היא מתארת את הגידול במשק החקלאי, במקביל לגידול במשק האנושי, שנה אחר שנה (מובאים כאן הקטעים המתארים את השנה השנייה והשלישית):
"בשנה השנייה זרענו יקרות לרוב. יותר ירקות מאשר חשקה נפש אנשי העיר לאכול. כפיות טובה הייתה שכרינו. באו מגיפות המשק עלינו: נשירת נוצות, כינים, מחסור זבל...ונצעק - -אין לנו כסף! פנינו לסוכנות ובא ד"ר פינר. ישבנו יחדיו לילה עד ששקעה הלבנה. הסוכנות עזרה לנו להתגבר על המחלות, קיבלנו מלוות, יכולנו לקנות זבל ולטפל בעצינו. בסוף השנה השנייה נוספו עוד שלשוה ילדים שלא ידעו לשאול.
בשנה השלישית כל אחד היה למומחה, שוב ידענו לשאול: לשם מה זורעים אנו ירקות, העבודה רבה בהם וההכנסות זעומות? התייעצנו עד עלות השחר על דבר משק פרות ושוב ניתנה לנו האפשרות להגדיל את המשקים שלנו. קנינו פרה, גידלנו עגלים ויקום לנו משק מעורב, ממש: תרנגולות, פרות, ירקות, פירות ועבודה דיינו דיינו – ומקץ השנה השלישית נולדו לנו עוד שלושה ילדים שלא ידעו לשאול." (עמוד 1)
הזיכרונות של המתיישבים הראשונים מעלים תמונה של מציאות אובייקטיבית משופעת בקשיים בכל תחומי החיים. הם עזבו חיים נוחים למדי מבחינה כלכלית חברתית ותרבותית, בחיק המשפחות שלהם, ונאלצו להתגורר בבתים קטנים וצפופים, במקום לא מיושב, ללא כבישים, ללא אמצעי תחבורה. מים לא היו ביישוב ונאלצו להיעזר בשכניהם מצופית. רוב המייסדים נאלצו להחליף עיסוקים קודמים במקצועות חופשיים, בעיסוק לא מוכר; להמיר את הישיבה במשרד, בעבודה עם טוריה, חליבת פרות ואיסוף ביצים בלול. מבין הזיכרונות המשופעים בסיפורים על קשיי הקיום נביא שתי דוגמאות. נעמי ולטר נזכרת בסיפור שממחיש את המצוקה הכלכלית: "לפעמים היה קשה לשלם במכולת. אני יכולה לספר לך סיפור. זה היה בשבת, אימא שלי הייתה באמבטיה ובא בעל החנות ורצה את הכסף. אימא שלי התביישה כל כך אז היא ישבה שעתיים באמבטיה עד שהוא הלך". המצב הביטחוני המתוח בשנים שלפני קום המדינה, המאבק מול הבריטים מצד אחד ומול הערבים מצד שני, הוסיף עוד מרכיב למשא הקשה שהיה מונח על כתפיהם. הצורך לעסוק במשימות הביטחון ולהמשיך בעבודות החקלאות מתואר על ידי אריק אונגר: "אנשים היו באים [מהצבא] ביום ששי, מורידים את המדים, לובשים בגדי עבודה והולכים ישר לפרדסים".
         המציאות אליה נכנסו המתיישבים הראשונים חייבה אותם לגייס מאמצים פיזיים ונפשיים במטרה להתמודד מול הקשיים ותלאות היומיום. מעניין לבחון כיצד נשתמרה החוויה של החיים בשנים הראשונות, בזיכרונם של המרואיינים. חשוב לציין, שזיכרונות כאלה עוברים במקרים רבים מאד תהליך של סינון, המוביל לאידיאליזציה של תקופות קודמות.  הם משמרים חוויות נעימות ומעלימים או ממתנים את הרגשות השליליים שהתלוו לאירועי עבר. אולם ההקשבה לקולם של המרואיינים שלנו, אינה מותירה ספק כי הם אכן חוו תחושות נעלות של סיפוק, שמחת חיים והתלהבות.
חנה להמן ובעלה, אשר הצטרפו לשדה ורבורג כאשר הישוב היה בן שנתיים, מצאו "מקום מאד מגובש, ידידותי, חם, הרבה עזרה כאשר מישהו היה חולה. הייתה התלהבות די גדולה. רוב האנשים היו בגרמניה סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים. למרות שהיה נורא, נורא קשה, הייתה תנופה של עבודה ושמחת חיים". גם חנה ולטר מתארת את התחושה של שביעות רצון ששכנה בתוך צפיפות אנושית: "כאן היו לי שני חדרים והול ומטבח, וגרו כאן גם האימא של בעלי וגם דודה אחת. גם האח של בעלי גר כאן עד שהתחתן. אנחנו כולם הינו חיים בשקט, עבדנו כולם והיינו מבסוטים, כי היה לנו הרבה, וזהו".
נקודת מבט מעניינת על האווירה הרגשית בשנים האחרונות מספקת יונה, בתה של רוזה פינטוס, אשר הצטרפה לראיון עם אימה: "משהו שעובר כחוט השני לאורך כל השנים הראשונות, שאני ספגתי מהבית ומהסיפורים של ההורים. למרות שהיה להם מאד קשה, והיו תקופות קשות מבחינה ביטחונית, הייתה להם שמחת חיים. הם היו חבר'ה צעירים וידעו לשמוח".


לא על הלחם לבדו

העבודה במשקים החקלאיים והדאגה לקיום הפיזי תפסה חלק נכבד מאד מן הזמן ומן הכוחות הפיזיים והנפשיים של המיישבים הראשונים. יחד עם זאת,  מעצם טבעו של האדם, היה צורך לתת מענה גם לתחומים אחרים בחיים. הגידול באוכלוסייה התבטא לא רק במשק בעלי החיים, אלא גם בתוך המשפחות עצמן, והילדים שנולדו ביישוב הגיעו במהרה לגיל שבו מתחילים את השלב הראשון במערכת החינוך. לא מעט סמליות יש בדבר, שהגננת הראשונה של שדה ורבורג, אשר העניקה את החינוך הפורמאלי הראשוני לילדיהם של העולים הייקים, לא הגיעה מברלין או משלזיה, אלא הייתה תוצרת הארץ. שרה אונגר נולדה לא רחוק משדה ורבורג, לאחת מעשר המשפחות הראשונות בכפר סבא: "בשנת 1943 שלחו אותי לעבוד בגן הילדים כאן. המרחק מכפר סבא לשדה ורבורג היה כמו המרחק היום מכאן עד לחיפה, כי תחבורה בכלל לא הייתה. מי בכלל ידע על שדה ורבורג, איזה נקודה שם רחוקה...ועוד הייקס היו שם. מכל התושבים שבאו מערים מפותחות וגדולות בגרמניה, חששתי שאני הצברית מכפר סבא הקטנה, עם מנטאליות מאד שונה, לא אצליח להשתלב בין הייקס. ובכל זאת הגעתי". ההצלחה של שרה בהשתלבות הייתה מעל המצופה, והתבטאה לא רק בחינוך הילדים, אלא גם במציאת בן זוג לחיים, אריק אונגר, איתו הקימה משפחה ענפה.
חיי הרוח של המבוגרים הושפעו מן הזיקה המסורתית החזקה לחיי תרבות עשירים, אותה הביאו איתם המתיישבים מארץ הולדתם. אירועים תרבותיים התקיימו הן באופן לא פורמאלי, בבתים של המתיישבים, והן באופן מאורגן, בחגיגות וטקסים שהקפידו המתיישבים לקיים. יונה, הבת של רוזה פינטוס, זוכרת את בית הוריה כמעין בית תרבות פרטי: "הנושא התרבותי היה מאד מרכזי פה. הרבה השקיעו בזה. זאת האווירה שאני גדלתי בה. זה קשור לתרבות הייקית, המוסיקה, ההצגות שהם עשו, מופעים רציניים, הצגות עם תחפושות. עשו אצלנו בבית הרבה ערבי מוסיקה, כי היה פה פסנתר ואבי ניגן על כינור עם פליקס שטאובר ועוד אחד שבא משלזיה". רוזה פינטוס עצמה הייתה שרה, והצטרפה אליה קרובת משפחה שהייתה זמרת מקצועית, ולעיתים ערכה הופעות בבית העם.
את חיי התרבות דאז מסכמת במשפט אחד נעמי ולטר: "הסביבה הייתה קולטורה, כמו שאומרים". היא מוסיפה ומתארת: "היו חוגים ומוסיקה ואנשים ניגנו. היה פה חבר אחד שניגן בפסנתר וחבר שלו בכינור, אז הם עשו הרבה מוסיקה. היו כל מיני [אירועים] לצעירים, קצת קולטורה... את יודעת שלחתונה [שלה] הזמינו את כולם, זה היה ליד בית העם. הכיבוד היה טיפה יין ועוגיות. זה היה הכול. אח"כ בבית עוד חגגנו עם המשפחה. היה מאוד צנוע". ומכיוון שהכל היה כל כך צנוע, שמלת הכלה עברה בירושה: "ושינו לי את שמלת הכלה שאמא שלי הביאה מחוץ לארץ", מספרת נעמי ולטר, ובשמלה הזו היא התחתנה.
        הבילוי העיקרי של שעות הפנאי במושב החדש היו מפגשים בין החברים בימי ששי בערב. יציאות לבילויים מחוץ למושב היו נדירות, בעיקר בשל קשיי תחבורה. אריק אונגר היה בעל כלי תחבורה בעל ארבע רגליים, ולא וויתר על בילוי מחוץ לביתו ביום ששי בערב: "לי היה סוס. סיימתי לחלוב בשבע בערב, הייתי מתיישב על הסוס ונוסע לבית קפה בכפר סבא. היו מגיעים לשם צעירים וגם מבוגרים מכפר סבא. בעלת הקפה שאלה אותי אם אני לא מפחד לחזור, בגלל המאורעות. עניתי שאני אף פעם לא פחדתי".

תגבורת מהונגריה ומצ'כוסלובקיה

בשנת 1951 הסתיימה קליטתן של שתים עשרה משפחות ניצולות שואה מצ'כוסלובקיה והונגריה, שהתחילו להגיע לשדה ורבורג ב 1949. זו הייתה למעשה ההרחבה הראשונה בהיסטוריה של המושב, והיא זכתה לכינוי "העלייה ההונגרית".  כך מתוארת עלייה זו על ידי המתיישבים הוותיקים: "ב- 1948 הם הגיעו אחרי המלחמה, קבוצה של צ'כים והונגרים  והתיישבו פה. לא היו להם בתים, אז הסוכנות הקימה להם בסוף הכפר, אחרי המקום שנקרא היום "כיכר שלמה", שכונה של צריפים. מאוחר יותר בנו להם בתים באדמות שקנו מערבים ואנחנו קראנו למקום זה  "שכונת ההונגרים".
קליטתם החברתית הייתה מוצלחת, כפי שמעידים בראיונות הן הקולטים והן הנקלטים. אחת המתיישבות הוותיקות, שרה אונגר, תיארה בקיצור את הקליטה: "החברה פה מאוד קיבלה את האנשים... היה גם את המושג הזה של עזרה הדדית. ככה היה גם עם ההרחבה...חלק לא נקלט, אז עזבו, אבל הרוב נשארו". החוויה של הקליטה ביישוב, כפי שזוכרת אותה אדית שטרן, שהגיעה לשדה ורבורג ב 1949 כניצולת שואה, מתוארת על ידה בפרוט רב: "הותיקים קיבלנו אותנו יוצא מן הכלל, לא היה להם והם נתנו לנו גם כשלא היה. הם עזרו לתעסוקה שלנו... קיבלו אותנו כמו שהיינו, שייכים, וזה נתן לנו הרבה בתור ניצולי שואה שקיבלו אותנו בחברה שלהם. הם עשו מסיבות ותמיד הזמינו אותנו והיה להם חשוב שנשתתף בזה... וכל כך עזרו לנו להיקלט במדינה האנשים האלה. אני, כבר פעם שאלו אותי ואני אמרתי שאחרי מה שאנחנו עברנו ואחרי מה שאנחנו הפסדנו, להיכנס לכפר ולקבל אהבה והבנה והרבה, הרבה מצב רוח ... עזרה חומרית לא הייתה, אבל, בעלי עבד אצל חקלאי שהיה רופא. ופעם בשבוע קיבלנו בשר ושמו לחלק לנו בשר בנייר עיתון, ובשבילי זה היה שוק לראות את הבשר עטוף בנייר עיתון, אבל החקלאי הזה כל שבועיים הוא חילק ובאותו שבוע שהוא לא נתן לנו בשר הוא נתן לנו עוף והוא לא היה כל כך במצב טוב, אבל שיהיה לי מה לעשות לילדה. זה, זה  דברים כאלה שאי אפשר להסביר רק הרגש, כי הם גם כן היו להם חיים מאוד, מאוד קשים, ועם המסיבות האלה הקטנות שהם קיבלו אותנו שווה בין שווים".
העולים ההונגרים למדו לכבד (ואולי גם לאהוב) את ההרגלים של המתיישבים הוותיקים, אותם הביאו מארץ מולדתם, ושמרו בקפדנות גם בהווי החיים השונה כל כך במושב החדש. תיאור של מפגש בין התרבויות מביא סטניסלב טביש בזיכרונות שהתפרסמו בחוברת שיצאה בשנת החמישים להקמת המושב:
 "כבר ביומה הראשון בכפר למדה משפחת ההונגרים את המושג "שלאפ שטונדה". כאשר התדפקו בשעת הצהריים על דלתו של אחד החברים, יצא אליהם בעל הבית כשארשת פניו כעוסה, ופיו רוטן דבר מה בשפה שלא הייתה מובנת להם. הוא אף סגר בפניהם את הדלת. משתמהו לפשר הדברים הבהיר להם השכן מהבית הסמוך, כי בעלי הבית נחים עתה, ואין להפריע להם בשום פנים ואופן. לא נותרה כל ברירה אלא להמתין. אולם כשבאו שנית בשעה ארבע התנהלו העניינים באורח שונה לחלוטין. הדלת נפתחה וזוג חביב קיבל את פניהם בסבר פנים יפות עם חיוך על השפתיים והזמנה לקפה. גם ההונגרים אשר הגיעו לכפר מאוחר יותר מעידים, שלמרות קשיי השפה, קיבלו אותם הוותיקים בצורה יפה, הקדישו להם תשומת לב רבה, עזרו מאד להבינם ועזרו להם להתאקלם מהר ככל האפשר" (עמוד 10).
הסיבה העיקרית לקליטה הטובה הייתה ככל הנראה מערכת הנורמות שהנחו את המתיישבים למן ימיהם הראשונים בשדה ורבורג: כבוד לזולת ועזרה הדדית. סיבה נוספת שסייעה מאד לתהליך הקליטה המוצלח הייתה השליטה של רוב העולים החדשים בשפה הגרמנית. בתקופה זו, קצת יותר מעשר שנים לאחר העלייה על הקרקע, השפה הגרמנית שלטה ברמה, הן בשיחות היומיומיות והן באסיפות ובאירועים רשמיים, וההונגרים יכלו להשתלב בהן בקלות. סיבה נוספת להשתלבות המוצלחת מיוחסת לאופי של העולים ההונגרים: "ביחד עם היקים, היחסים עם ההונגרים היו טובים מאוד. הם חברתיים מאוד. הרגשנו טוב".
ההשתלבות של העולים בחקלאות המתפתחת של  המושב, שכבר עבר את תקופת הינקות, מתוארת על ידי אדית שטרן באופן הבא: "הגענו לשדה ורבורג ב- 1949 בסתיו עם תינוק קטן. בעלי מהבית הבין בחקלאות, סבא שלו היה חקלאי ורצינו לעבור לכפר. עד שלא היינו בשדה ורבורג בעלי עבד בספרות, אבל הוא מאוד רצה לעבור לכפר להיות חקלאי. התקבלנו בשדה ורבורג ובהתחלה בעלי עבד בתור פועל, בכפר הבטיחו לנו כמה ימי עבודה ... היו יחסים מאוד מאוד טובים. שנתיים היינו בצריפים ואחר כך קיבלנו, זאת אומרת, בנו לנו את הבתים האלה וקיבלנו עופות, ביצים, היה לנו גם בית-לול ובעלי התחיל לעבוד עם שותפים. בהתחלה, זמן קצר עבד עם ירקות, אבל היה לו איזה שותף בשדה ורבורג והם התחילו לגדל פרחים. אחרי זמן מה, הוא ראה שהשוק הזה לא בשבילו ושליד הבית יש אדמה, אז הוא התחיל לעבוד, עשה [גידל] ציפורן וזה נעשה משק מאוד יפה ומאוד פורח. הוא היה היצרן הראשון ששלח לחוץ לארץ פרחים".
    משקיפה, מעט מן הצד, על העלייה "ההונגרית" הייתה גבי שוורץ, מי שנישאה ל"הונגרי", שלמה שוורץ, בשנת 1954. מנקודת המבט שלה היא מספרת על חיי העבודה ועל הפרנסה: "הוא [שלמה] הביא אותי לשדה ורבורג. היה לו משק. לא היו לו פרות. היה לו בית אימון, בית קטן, לאפרוחים. הוא בנה את זה, אסף פרוטה על פרוטה. הוא היה גר אצל השכנים, עבד בצופית. מה היה כאן בהתחלה:  לכלוך וחולות..." חווית ההתוודעות הראשונה שלה עם הישוב עולה בסיפור הבא שלה:
"הלכתי ברגל מהוד השרון עד כפר סבא, שכונת אליעזר ברגל. ואני שואלת: איפה זה כפר סבא? לא היו אוטובוסים כי היה יום שבת... חשוב לתאר את הפעם הראשונה שבאתי לשדה ורבורג. איך הגעתי? יש תחבורה מכאן ויש תחבורה מבצרה. והיה לו [לחתן המיועד שלה] פרד, ואז הוא אמר לי: 'אל תבואי מכאן, כי אין הרבה תחבורה'. ואמר שאבוא דרך הכביש הראשי מבצרה והוא יבוא על הפרד וייקח אותי. וזה היה ביקורי הראשון בשדה ורבורג. חיכיתי, לא היה לי סבלנות. אז התחלתי ללכת, והייתי עם עקבים, ופתאום אני רואה מחסום, מים. וראיתי מבריק שמה [המים].... הוא [החתן המיועד] עושה לי סימן לחכות, ואני לא הבנתי את הסימן והתחלתי להתקדם. ופתאום אני רואה שאני מכניסה את הרגל שלי קצת למים, והרגל שלי שוקעת עם הנעל....המזל שלי שאני יכולתי להוציא את הרגל. הנעל נשארה שמה. וזה - הוא פחד עם הפרידה שלו להיכנס למים. הוא נתן את כל המרץ ו...עליתי על העגלה והוא הביא אותי לשדה ורבורג...".
    מעניין לציין, שיכולתם של המתיישבים הוותיקים לשמור על התלהבות ושמחת חיים על אף הקשיים הקיומיים, חרותה היטב בזיכרון של המצטרפים החדשים, כפי שמשחזרת אדית שטרן: "הם באמת ידעו לעשות שמחות בחיים הקשים. לקחנו את מגפי הגומי, הנעליים ביד, כי אי אפשר היה ללכת, עלינו די רחוק עד לבית העם (ועד היום אין לנו בית עם יותר גדול) ושם החלפנו נעליים והתחילה המסיבה. גם בפורים הייתה כל כך הרבה שמחה.
מהעיר, מהקיבוץ וגם מפולין: כולם מגיעים אל הכפר
הגל השלישי של המתיישבים הגיע לשדה ורבורג במחצית השנייה של שנות החמישים, כמעט עשרים שנה לאחר העלייה על הקרקע. הייתה זו למעשה ההרחבה השנייה בהיסטוריה הקצרה של המושב, לאחר ההרחבה של העלייה ההונגרית. תווית נוספת שניתנה להתיישבות הזו הייתה "העלייה הפולנית", וזאת לאור העובדה שחלק מן המתיישבים בגל הזה הגיעו לשדה ורבורג זמן קצר לאחר שעלו לארץ מפולין. למעשה, ההרחבה השנייה הייתה מורכבת משתי קבוצות שונות. האחת כללה את העולים החדשים שהגיעו מפולין והתיישבו בשדה ורבורג זמן קצר לאחר העלייה. השנייה כללה מתיישבים שעלו לארץ כעשר שנים לפני כן, והחליטו להעתיק את מגוריהם להתיישבות הכפרית בעקבות הקריאה של הממשלה לעבור מן העיר אל הכפר. חלק מן המתיישבים בקבוצה זו הגיעו לשדה ורבורג מהקיבוץ ולא מהעיר, אך ההחלטה לעבור לשדה ורבורג הושפעה מהתנועה אל הכפר, באמצע שנות החמישים.
        "העלייה הפולנית" דומה לעליה הראשונה של המתיישבים שהגיעו מגרמניה באמצע ובסוף שנות השלושים מבחינת הנסיבות של ההגעה לארץ. בדומה לעולים הראשונים, שהחליטו להמיר את האוויר המורעל והמחניק של גרמניה הנאצית באוויר החופשי של ארץ ישראל המתחדשת, כך גם העולים מפולין החליטו להתרחק מהאנטישמיות שהרימה ראש בפולין של גומולקה ולהעתיק את מושבם למקום בטוח יותר. בחלק מן המקרים, העלייה מפולין נעשתה בחיפזון ואפילו בבהילות, כמו שמספר לאון לזבניק, שהתקשר לאשתו אשר נסעה להיפרד מבני משפחתה, ואמר לה שהם חייבים לעזוב את פולין תוך 24 שעות.
תהליך ההצטרפות לשדה ורבורג של העוברים "מן העיר אל הכפר" היה איטי יותר, מתוכנן ומאורגן, וההחלטה התקבלה לאחר שיקולים ולעיתים אפילו לאחר ביקור בכפר ובמספר כפרים אחרים. מתיישבים אלה עלו לארץ מספר שנים קודם לכן, התגוררו במקומות שונים בארץ, והחלו להכות שורשים במקומות הישוב שלהם. סיבות שונות הביאו אותם להחלטה לעזוב את מקום מגוריהם ולעבור למושב לא מוכר. המשותף לכולם היה הרצון להתחיל פרק חדש בחיים, במסגרת התיישבותית כפרית, במקום שכבר החלו בו ניצני ההתבססות.  יולקה יערי מספרת כי המניעים לעזוב את הקיבוץ בו התגוררה עם בעלה ושני ילדיה, אחרי עשר שנים, היו חיפוש עבודה לבעלה ואי נחת מאופן הטיפול בילדים בקיבוץ. גם מיקי פאלק ורעייתו, שהתגוררו בקיבוץ גלאון, ראו בהרחבת היישוב בשדה ורבורג, עליה שמעו, הזדמנות לפתוח פרק חדש: "הייתה פה הרחבה וזו הייתה הזדמנות לבוא ואנחנו באנו מלאי תקווה". מדוע בחרו דווקא בשדה ורבורג? מיקי פאלק מספר שההחלטה הייתה קשורה לעזיבה של הורי אשתו את הקיבוץ: "לאבא של אשתי הייתה מכונית, והם החליטו לעזוב את הקיבוץ. הם עשו סיבוב עם המכונית בכל הארץ כדי לבחור את המושב בו הם רוצים להיות חקלאים. כששמעו שגם אנחנו רוצים לעזוב הם אמרו לנו שהיו במקום מאד יפה, שדה ורבורג, כולם שם יקים, בדיוק מתאים לך. וכך זה היה".
אהרון מושקוביץ' הצליח לצאת בשלום ממחנות ריכוז, רכבת טרנספורט ולחימה פרטיזנית, ולעלות לארץ בשנת 1946. לאחר מסע תלאות של הגלייה לקפריסין וחזרה לארץ, הוא התגורר עם רעייתו (להשלים את השם)  בכפר סבא ועבד כמנהל עבודה שכיר בפרדס. השמועה על ההתיישבות במושב הסמוך הביאה את השינוי בחייהם: "רציתי מושב שאני אוכל לבנות את החקלאות. זה אומר להיות עצמאי ולא לעבוד אצל מישהו אחר, כי המשכורות היו זעומות. זו הייתה המטרה".
         מה הייתה המציאות אליה נקלטו המתיישבים החדשים שהגיעו לשדה ורבורג כעשרים שנה לאחר עלייתו על הקרקע, וכעשר שנים לאחר קום מדינת ישראל?  התשתית הכלכלית והחברתית שהתפתחה במושב בעשרים השנים, יחד עם הסיוע הממשלתי שניתן לעולים ולעוסקים בחקלאות, אפשרו להעניק להם מגורים, תשתית למשק חקלאי וקליטה חברתית חמה ותומכת.
         בשונה מהמתיישבים הראשונים, שבנו את בתיהם במו ידיהם, המתיישבים החדשים נכנסו לבתים מוכנים, בגודל 40 – 50 מ"ר, אך נאלצו בתמורה לכך להיפרד מסכום לא מבוטל של 5,000 לירות. במקומות סמוכים ניתן היה להשיג מגורים זולים בהרבה: "אני לקחתי יום אחד שבת חופש מהקיבוץ", מספר מיקי פאלק, "והגעתי לתל מונד, ושם בשביל בית 40 מטר מרובע עם רצפה של בטון ו 500 לירות יכולת להתקבל". ליאון....שהגיע עם העלייה הפולנית, ראה את הבית בן ה 46 מ"ר, ואמר "או, זה כבר משהו גדול. אפשר לחיות". בבתים אלה, שנבנו בהתאם לפשטות האדריכלית של שנות החמישים מתגוררים עד היום המתיישבים שהגיעו בהרחבה השנייה. אף כי הם הורחבו במהלך השנים, הבתים הללו מעניקים למבקרים בהם תחושה של אינטימיות וחום.
         העיסוק המשותף לכל המתיישבים היה חקלאות. עבור חלק מן המתיישבים עיסוק זה לא היה חדש, והם הכירו אותו משנות מגוריהם בקיבוץ. העולים מפולין, לעומת זאת, מעולם לא עסקו בחקלאות. אלה גם אלה קיבלו עזרה מקצועית ממדריך שנשלח על ידי הסוכנות. העבודה בחקלאות תפסה מקום מרכזי בהוויה של המתיישבים. כך, למשל, אפרים בן דע, אשר התבקש בראיון להיזכר באירוע שנחרת בזיכרונו, העלה חיוך וסיפר על מדריך שהגיע במטרה לעזור להם במשק החקלאי, אך התברר מהר מאד שהידע שלו בחקלאות מועט משלהם. מן הראיונות עם מתיישבי ההרחבה השנייה עולה כי העבודה בחקלאות סייעה להם להתבסס מבחינה כלכלית. אפרים בן דע מספר על שותפות שעשה עם אחרים: "קיבלנו אדמות, הכוונה הייתה לנטוע עצים, ובינתיים כל השטחים היו ריקים. אז חבר אחד שהתכתבנו איתו, שגם הוא בא מקיבוץ, מיקי פאלק, החליט יחד איתי לעבד בינתיים גידולים עונתיים, תפוחי אדמה בחורף, בוטנים בקיץ ועסקנו בזה הרבה מאד. ובינתיים נטענו את העצים שלנו. החקלאות נכנסה יפה מאד, לא כמו היום, הייתה הכנסה מחקלאות".
         יחד עם זאת, לא בכל התקופות, ולא לכל האנשים האירה החקלאות פנים. חלק מן המתיישבים החליטו לצאת לעבודה בחוץ, בנוסף לגידול המשק, כדי להתבסס מבחינה כלכלית. אהרון מושקוביץ': "אני לא הצלחתי להתקיים מהמשק. אז לאט לאט ירדתי. חיסלתי את הלול ואת כל הדברים. רק שמרתי את הפרדס וזה נתן לי קצת בזמנים ההם כשהפרדס נתן כבר פרי. את העבודה לא עזבתי". גם ליאון...נאלץ לצאת לעבודה מחוץ למושב וללכת כל בוקר שניים וחצי ק"מ כדי להגיע לתחנת האוטובוס לתל אביב: "ראיתי שפרנסה מבוטנים ומעופות לא תהיה. שר החקלאות  דאז משה דיין הוציא חוק שצריך להוריד לכל אחד בשרון עשרה אחוז כדי שיהיה לאנשי הצפון. אז ראיתי שכבר לא יישאר לי כלום לעומת כאלה שהיה להם לול יותר גדול. באתי להנהלה ואמרתי שאין היגיון שאני עולה חדש ומורידים לי עשרה אחוז ממאה עשרים ביצים ואלה שיש להם אלפיים ביצים, גם להם מורידים עשרה אחוזים. אומר טאובר (המזכיר): 'אדוני, זה לא קומוניזם שכולם צריכים להיות אותו דבר' ".
הנשים נרתמו לעבודה. גבי שוורץ ושלמה בעלה עשו ביניהם הסכם "עבודה". הם חילקו ביניהם את האחריות לפרנסה כך: "עשינו הסכם שבעלי יחפש עבודת חוץ ואני [אשאר] במשק. אני – עופות, והוא – משק חוץ. ולמדתי אותה [את העבודה] עד הזרעה מלאכותית. היה לי מפיטום ועד לרבייה ועשיתי הפרייה מלאכותית. אנשים עברו קורסים שבועיים וביקשתי שיראו לי איך עושים את זה ולמדתי. ועשיתי הכול. הפרדסים שלי - עשינו מגרעין, מלימון מתוק. היו לנו 28 דונם. גידלנו עצים, הייתה לי סקרנות. גידלתי גם תות שדה ..."
אשר לקליטה החברתית, כל המרואיינים זכרו אותה כחמה, תומכת ומאירת פנים, בדומה לזיכרונות של ה"עולים ההונגרים". לגבי תהליך הקליטה החברתית שלהם, מספר שנים קודם לכן. המתיישבים הראשונים, רובם המכריע תוצרים של "התרבות היקית" , נהלו את הקליטה באופן מאורגן להפליא. יהודית מושקוביץ מספרת ש"היקים קיבלו אותנו מאד יפה. לכל בית נכנסה קבוצה, שבאה לעשות הכרות ולעזור. זה היה מחולק אצלם. אנחנו לא יודעם בדיוק איך, אבל כל אחד היה צריך לעזור ולדאוג, וזה היה יפה מאד".
המפגשים בין עולים חדשים לבין המתיישבים הוותיקים, היו שכיחים בהיסטוריה של ההתיישבות במדינת ישראל קולטת העלייה. מפגשים אלה הולידו לא אחת מתחים בין התושבים הוותיקים, שעמלו קשה על מנת להתבסס  מבחינה כלכלית, לבין העולים החדשים שזכו להטבות כלכליות כמו הקלות ברכישה של דירות או כלי רכב. הזיכרונות שהעלו העולים החדשים של אמצע שנות החמישים מלמדים כי מתח מעין זה הורגש גם במפגש בין העולים מפולין לבין המתיישבים הוותיקים, אם כי הוא לא נחרת בזיכרון  האישי והקולקטיבי כאירוע משמעותי, והוזכר כמעט כבדרך אגב. במהלך המפגש הקבוצתי עם המתיישבים הוותיקים, הזכיר אחד המשתתפים את העובדה, שהמצטרפים למושב שהגיעו במסגרת התנועה מהעיר אל הכפר נדרשו לשלם 5,000 לירות עבור הבית, בעוד אשר העולים מפולין, שהצטרפו למושב באותה עת, שלמו מחצית מסכום זה, והמחצית האחרת שולמה על ידי הסוכנות. בעקבות האזכור של עובדה זו התפתח הדיאלוג הבא:
אהרון (מהעיר אל הכפר): "הייתה פה הפלייה ראשונה. העולים שילמו אלפיים וחמש מאות ומהעיר אל הכפר – חמשת אלפים"
ליאון (העולים מפולין, במעין התנצלות) "בשביל העולים הסוכנות השלימה את הכסף".
גבי (העלייה הצ'כוסלובקית): "ונתנו לכם פרד ולול בנוי וזכות לגדל עופות"
חנה לימן (המייסדים) "אנחנו קיבלנו רק מאה פרגיות".


"עברית מקולקלת" או מעמד השפות

"כשבאתי לכאן עוד היה הכול בגרמנית, האסיפות היו בגרמנית וכולם דיברו בגרמנית ועד היום הם לא כל כך יודעים עברית"  מספרת  חנה להמן.  
סוגית השפה מהווה נושא מעניין בהיסטוריה של שדה ורבורג בעשרים השנים הראשונות. ארבעים המשפחות הראשונות שהתיישבו במושב החדש הגיעו מגרמניה ובאופן טבעי המשיכו להשתמש בשפת אמם גם בשיחות היומיומיות וגם באירועים רשמיים. השליטה המוחלטת של הגרמנית בשנים הראשונות נבעה מכך, שלמתיישבים לא הייתה מוטיבציה מיוחדת ללמוד עברית: רוב החיים התנהלו במושב, לא היה צורך בעברית כדי למצוא עבודה, לא הייתה חשיפה לעברית באירועים תרבותיים או באמצעי התקשורת. סיבה נוספת להימנעות מלימוד העברית קשורה בתכונות של הייקים. כך עולה בדבריה של חנה להמן, למשל: "אצל היקים יש תכונה כזו שהם לא לומדים עברית, כי לא רוצים לעשות שגיאות".
הזירה הראשונה של עימות בין גרמנית לבין עברית התרחשה בגן הילדים. עד הגיעם לגן רכשו הילדים את השפה הגרמנית, בה דיברו הוריהם. בהגיעם לגן הם פגשו בגננת צברית, שרה אוגר, ילידת כפר סבא, אשר הרגישה צורך בעצמה ללמוד גרמנית בגן וכך יכולה הייתה להיות השגרירה הראשונה של הפצת העברית בקרב האוכלוסייה של שדה ורבורג. "בשנים הראשונות בשדה ורבורג, אם לא ידעת גרמנית היית בבעיה, ואני כמובן למדתי את השפה. בשנה הראשונה הילדים דיברו ביניהם גרמנית ואני כמובן דיברתי עברית", היא מספרת.  במשך הזמן למדו הילדים לדבר עברית, וכך מילא הגן גם תפקיד של אולפן לעברית. על תהליך רכישת השפה העברית, על מקומו של גן הילדים בפיתוח השפה העברית ועל המעבר לדיבור בעברית בגלל הילדים, מספרת חנה להמן: "איך למדנו [עברית]? קודם כל היה רצון ללמוד עברית, אחר כך היה לנו רדיו ואני הקשבתי המון לרדיו ולמדתי איך מבטאים דברים.....כשהבן נולד ב- 44' הגננת אמרה: 'אתם יודעים עברית מספיק, תדברו עם הבן עברית, הוא מתקשה בשפה'. ואז אנחנו עשינו סוויץ' ודיברנו עברית".

תהליך רכישת השפה העברית הואץ כאשר הילדים יכלו לשוחח בעברית עם אבותיהם. יונה, בתה של רוזה פינטוס נזכרת בחלוקת בתפקידים בין שני ההורים לגבי לימוד העברית: "הייתה חלוקה מבחינת שפת הדיבור, ואני חושבת שבהרבה בתים אחרים, הייתה גם חלוקה כזו שעם האבא דיברו עברית ועם האימא דיברו גרמנית. ככה זה היה אצלנו. כי הוא קודם כל למד והוא גם רצה, ואיכשהו הייתה חלוקה כזו... וזה היה בהרבה משפחות. בעצם זו הייתה שפת האם שלי. האבות - כנראה חלק מהם למדו בצורה רשמית. גם בגלל העבודה."
זירה נוספת של התמודדות בין השפות נוצרה עם הצטרפותם של העולים ההונגרים והצ'כוסלובקים בראשית שנות החמישים. אמנם, הצטרפות זו לא שינתה את המעמד העליון של השפה הגרמנית כשפה רשמית של המושב. מעמד זה התבטא, למשל, בכך שהישיבות של הנהלת המושב התנהלו בשפה הגרמנית. ההרחבה השנייה, שהייתה מורכבת מהעולים הפולנים, מעוזבי הקיבוצים ומהעוברים מהעיר אל הכפר, הצליחה לחולל שינוי כזה. זמן לא רב לאחר הצטרפותם למושב, הוחלט כי השפה העברית תחליף את הגרמנית כשפה רשמית. חלק מחברי ההנהלה, אשר לא שלטו בשפה העברית, בחרו להתפטר. אדית שטרן, שהגיעה לישוב עם "ההונגרים" ב 1949 רואה היום בחיוך את שליטת הגרמנית בחיי המושב, אולם אז כלל לא חייכה: "יש סיפור מאוד מאוד מצחיק", היא אומרת, "כשהזמינו לישיבת הנהלה, ההזמנה עברה מבית לבית, כל אחד מסר לשני, ואני ראיתי את הכתב הגרמני, הייתי בשוק. וגם את השיחות ניהלו בגרמנית". היום היא, כאמור, מגיבה על כך בחיוך: "ד"ר פזינה, שקיבל אותנו למושב, הוא היה מהסוכנות, אז הוא דיבר עם בעלי ואמר לו: הכסף לא כל כך חשוב, אבל גרמנית אתם צריכים ללמוד".
השפה אינה משמשת רק אמצעי תקשורת בין אנשים, אלא מהווה מרכיב חשוב בזהות של קבוצות חברתיות. החלפתה של הגרמנית בעברית, כשפה הרשמית, מהווה אם כן צעד בעל משמעות סמלית בהיסטוריה של שדה ורבורג וניתן לראות אותה כמסיימת שלב ראשון בהיסטוריה של המקום, ופותחת שלב חדש של אינטגרציה בין הקבוצות שהרכיבו את האוכלוסייה. יחד עם זאת, ראוי לציין שהכתרתה של העברית כשפה רשמית לא שינתה כהוא זה את מעמד הבכורה של הגרמנית בקרב העולים הייקים, וגם שבעים שנה לאחר העלייה לארץ, מי שיצטרף לשיחה שלהם, יוכל להבין אותה רק אם דובר גרמנית הוא.


מאבקים ביטחוניים באספקלריה מקומית

ההיסטוריה של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל שזורה בהתמודדות בלתי פוסקת עם איומים על עצם הקיום של המתיישבים. התמודדות זו לא פסחה על שדה ורבורג וחייבה גיוס של כוחות פיזיים ונפשיים, במטרה לשמור על הקיום ולהמשיך באותו זמן לפתח את המשקים החקלאיים שלא יכלו להמתין עד לסיום המאורעות והמלחמות.
שדה ורבורג הוקמה בעיצומן של המאורעות בסוף שנות השלושים, אשר הובילו למתיחות ביטחונית מתמשכת, והעלו את הצורך בשמירה בלתי פוסקת על היישוב. אריק אונגר, אשר מילא תפקיד מרכזי בפעילות הביטחונית לאורך השנים, נזכר בתקופה זו: "אנחנו עבדנו מהבוקר מוקדם, עד 10 בלילה והלכנו שלוש פעמים בשבוע לשמירה. שלוש פעמים! כל פעם ארבע שעות. בנינו, היכן שהיום בית הקברות, מגדל שמירה, לשבת שם בחורף, גבוה. לא היה הכי נעים, מיזוג לא היה שם".
השמירה על היישוב נועדה להגן עליו מפני התנכלויות של ערבים שניהלו מאבק במתיישבים היהודים, אך למאבק מול הערבים נוספה זירה אחרת של התמודדות. היישוב היהודי בתקופה זו חי תחת שלטון הבריטים, שהיו אמורים להגן עליו מפני האיומים ולאפשר את המשך החיים התקינים. ידוע לנו מההיסטוריה, שהיחסים של היישוב היהודי עם הבריטים הפכו למוקד נוסף של מאבק . האיסור של השלטון הבריטי על החזקת נשק חייב את המתיישבים בארץ להשתמש באמצעים יצירתיים, שאחד הידועים שבהם הוא הסליק, מקום מחבוא לנשק קל. סליקים כאלה נחפרו בדרך כלל מתחת לאדמה והוסוו היטב. לעיתים ההסוואה הייתה כל כך יעילה, עד שהמתיישבים עצמם לא מצאו את הנשק, כפי שעולה מהסיפור של חנה ולטר:  "היה סליק בשטח של הגיס שלי. פעם אחת הם שכחו איפה נמצא הסליק...הם רצו להוציא את הנשק בשביל לטפל בזה והם לא מצאו, ולמה? כי היה שם גדר ומישהו לקח את הגדר. אז האנשים שלנו שהחביאו חיפשו כל הלילה, כי הם לא מצאו את המקום של הסליק , בגלל שהם חתכו את זה [את הגדר]".
מלחמת העצמאות שפרצה בשנת 1948, עלתה בזיכרונות של המתיישבים הראשונים במספר היבטים. אחד מהם הוא הקושי של ניהול המשק כתוצאה מגיוס של גברים לצבא. לילו רייס מספרת ש"בכל פעם לקחו את הגברים לצבא לכמה ימים, לא הרבה כי הם היו חקלאים. ואז הנשים היו לבד במשק". המצוקה הזו הולידה עזרה הדדית מצד בני נוער או מבוגרים שנשארו במשק. קושי דומה התעורר גם בהמשך ההיסטוריה של המושב, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, וגם אז התמודדו עם מצב זה באמצעות התגייסות של בני הנוער, הנשים והחברים שנשארו במשק .
נקודת מבט נוספת על המלחמה היא המתח הבלתי פוסק בשל האיום הממשי על עצם הקיום. מלחמת העצמאות התנהלה לא רק בחזיתות אלא גם בתוך הארץ, ויישובים רבים היו תחת איום של כיבוש על ידי הערבים. איום כזה לא פסח גם על שדה ורבורג והוליד את הצורך לעבור זמנית למקום בטוח יותר, כפי שנחרת בזיכרונה של חנה להמן: "הייתה תקופה שהמלחמה מאוד התקרבה והיה צריך לארוז תיק כזה בשביל לברוח אם צריך. ליד המיטה היה כל ערב מזוודה קטנה או תיק קטן .  ובאמת קרה שבלילה אחד צריך היה  מהר ללכת לקיבוץ "העוגן", [שהיה ממוקם אז בסמוך לשדה ורבורג], וככה הלכתי אני עם התינוקת והתיק כמה פעמים, כמה ימים. וקיבלו אותנו יפה וגם להם היה קשה. אבל, אם את מתארת לעצמך היום את זה, אז זה דבר ממש מצחיק".
מעניין לציין שבמועד אחר במהלך מלחמת העצמאות, שדה ורבורג הפכה ממוקד של סכנה למקום מקלט עבור תושבי תל אביב, אשר עזבו את העיר בעקבות הפצצה וחיפשו מקום בטוח.


חלומות ומציאות – הילכו יחדיו?

לעיתים יש נטייה להשתמש בביטוי "חלומות לחוד ומציאות לחוד". המציאות הייתה כרוכה בעבודת יומיום ובחיים של הישרדות, גם כדי להיאחז במשק, או באדמה, אם תרצו, וגם כדי לשרוד מבחינה כלכלית. אבל הרי לא ייתכן שתהיה מציאות ללא חלומות, כך כולנו סבורים. מה היו החלומות של המייסדים בעשרים השנים הראשונות? מה חלמו עבור ילדיהם בהקימם בית חדש בארץ חדשה?
"תכניות לא היו הרבה. [המטרה הייתה] למצוא קיום פה, שקט, חברה. לא היו חלומות גדולים", אומרת חנה להמן. תקופת ההקמה מצטיירת כתקופה לא קלה למייסדים, שהיו כולם מה שאנו מכנים היום "עולים חדשים", ואז – היו פליטים טרם זמנם, בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. ובכל זאת, חלמו, שהרי כבר אמרנו, אי אפשר ללא החלום. "היה לנו חלום אחד - להיות  חקלאי טוב,  ואמביציות לילדים שילמדו", מציינת לילו.  חנה להמן רואה את הדברים מעט אחרת: "אצלי הסיפור אחרת. באנו שנתיים אחרי ששדה ורבורג נוסד. ברחנו מההמולה של הקיבוץ. רצינו את הפרטיות והשקט שלנו". בחקלאות היא עסקה  גם בגרמניה ותמיד אהבה את זה, כך שההתיישבות במשק חקלאי הייתה עבורה מימוש של חלום, שחלמה בחיים אחרים, שם בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה.
נראה, שהחלום והמציאות התערבבו ביניהם, עם היוולדם של הילדים, ועם הצורך לפתח את המשק החקלאי. מחד גיסא – היה החלום לפתח משק משגשג, ומאידך גיסא – היה ברור שילדים צריכים לצאת ללימודים.  "לקחנו את המשק מאוד ברצינות, רצינו משק מאוד טוב, והילדים ידעו את זה והם עזרו באמת הרבה", עולה בדבריה של לילו. על העזרה שנדרשה מן הילדים מספרת גם חנה להמן: "הילדים, כן, עזרו לנו במשק כשהיה צורך, אבל לבית ספר הלכו תמיד. עבדו בהתחלה בחשק במשק, אבל כשגדלו והלכו לתיכון - זה כבר היה פחות".  לא פשוט היה עניין הילדים. מצד אחד, החלום היה לפתח משק חקלאי טוב, ומן הצד השני – החלום היה לאפשר לילדים להתפתח בעצמם. בשנים הראשונות בחייו של הישוב ניצח, ככל הנראה, החלום של פיתוח המשק. העבודה, שהייתה בעלת ערך חשוב, דרשה את נוכחותם של הילדים. "כשהייתה הרבה עבודה במשק, אז הילדים נשארו יותר במשק, ושיעורים עשו מתי שהיה זמן", מספרת לילו,  "... אנחנו דרשנו שילכו לבית ספר עד גיל שמונה עשרה, ומה שתעשו שם כבר לא חשוב...אמרנו להם: תראו, אחר כך כשאתם גומרים צבא, תעשו מה שאתם רוצים. אבל, ככה, כל עוד שאתם בבית ואנחנו עובדים, תעזרו אצלנו. וככה היה...." מסכמת לילו.  
ובאמת, לא חשבו כל כך על עתידם המקצועי של ילדיהם, שכן, כך עולה בין השיטין, להיות חקלאי זה מקצוע, והציפייה הייתה שימשיכו בדרכי הוריהם: "לא חשבנו עד כדי כך על מקצוע שיהיה להם [לילדים], לא בהתחלה, עד שהילד יחליט איזה מקצוע [לבחור]", נזכרת חנה להמן,  וממהרת להוסיף – "בטח שלא אנחנו נקבע להם".  החיים זרמו, והחשוב מכל היה ערך העבודה ופיתוח המשק החקלאי. הצורך לשרוד גבר על החלומות, ככל הנראה. מי שרואה את הדברים מן הצד לכאורה היא שרה, ילידת הארץ, שהגיעה לשדה ורבורג מאוחר יותר: "אני אמנם באתי מאוחר", היא מספרת, " ואני מתארת לעצמי שכולם חלמו שהילדים ימשיכו במשק, אבל מכיוון שהמצב היה קשה, הילדים התפזרו. זה הלך לתיכון, זה לבית ספר אחר. לאחר שהמצב התייצב, התחילו לחזור, אבל החקלאות כמעט התחסלה".
והיו בני נוער שחלמו ללמוד, אבל המציאות לא איפשרה:
"הייתי צעירה כשבאתי ארצה, בת שלוש עשרה", מספרת נעמי, שהגיעה לישוב עם הוריה בשנת 1938, מייד עם הקמתו. " כשבאנו הבית כבר עמד. אף פעם לא חשבתי אז שלא אמשיך ללמוד. וזה רדף אותי החלום שאני באה לצופית לבית ספר, ואני באה ללמוד שם. עבדתי כמו חמור, וזה רדף אותי שנים החלום הזה. גדלתי בסביבה שבה למדתי מהחיים". היא למדה מהחיים, לדבריה.
יש להניח, שמרבית המתיישבים "למדו מהחיים" בימים ההם. גם אם חשבו שלא חלמו חלומות גדולים, ורק "למדו מהחיים"  הם חינכו לערכים, ופחות לחומרנות. "פעם הבת שלי אמרה לי: אימא, אתם שידרתם לי, ובמיוחד את, שכסף זה לא חשוב, וזה כל כך נכון, ששידרתי כך, ושכסף זה לא הכי חשוב", אומרת   יולקה יערי,  ומנקודת הזמן העכשווית היא מצרה על כך: "פה אני מאשימה את עצמי שלא ראיתי את זה מספיק חשוב לקבע אותם לכיוון שיהיה להם כסף....והיו לי נקיפות מצפון מדי פעם שלא מספיק דחפתי אותם..." מנקודת מבטם של הילדים, ערך העבודה וקבלת תמורה עבור עבודה קשה, היה משמעותי: "אני חושבת שזה חלק מהחינוך שאני קיבלתי בבית, שלכסף יש ערך ולא הכול צומח על העצים", מציינת תמר, ביתה של נעמי.
    לאלה שהגיעו לישוב לאחר מלחמת העולם השנייה היה החלום "לחיות בטבע ולהרגיש את אדמת הארץ".  "החלום היה אחרי השואה שעברנו, ורובם עברו את השואה, לחיות בכפר בטבע, להרגיש את אדמת הארץ, להיות חקלאי ולהתקיים מהחקלאות", מספר אהרון, ובאותה נשימה, מנקודת הזמן הנוכחית, הוא מוסיף: "להיות חקלאי זה בסדר, אבל להתקיים - זה כבר משהו אחר". גם הוא מדבר אפוא על ההישרדות כעל מצב נתון, שמערפל את החלומות. המציאות לא פעם טפחה על פניהם: "והחלום היה שתוך כמה חודשים אנחנו עצמאים", מספר מיקי.
כאמור, חלום לחוד ומציאות לחוד, ובעצם הם "למדו מן החיים" יום אחר יום, שנה אחרי שנה, עם הילדים ובלעדיהם, ותמיד "האמביציות", כמשפטה של לילו, היו "להיות חקלאי טוב והילדים – שילמדו" ושידעו ש"כסף לא צומח על העצים", כדברי תמר. ככל הנראה, ניתן לומר, גם אם היו עסוקים בהישרדות היומיומית, הנחילו לילדיהם ערכים. גם אם לא ממש הגדירו לעצמם, בלהט העבודה ובשטף חיי היומיום, את החלומות, הם ארגו אותם הלכה למעשה יום-יום ושעה-שעה בעצם החינוך שהקנו לילדיהם.


סיכום: השפעות מעצבות של השנים הראשונות

בתחילה, בעשור הראשון לחייו של הישוב, היו שם הייקים. עשר שנים זו תקופה ארוכה, מה גם שהיו קבוצה הומוגנית של יהודים יוצאי גרמניה. ככאלה, אין ספק שיצקו תשתית להמשך דרכו של הישוב. ככאלה, אין ספק שהתוו דרך וסימנו את ההמשך. לפיכך, נראה שאפשר לשאול עתה: כיצד השפיע המטען הפסיכולוגי והחברתי שהביאו עימם המתיישבים הראשונים בשדה ורבורג, על אופיו של המושב? במלים אחרות, כיצד השפיעו התכונות של העולים הייקים ומערכת הערכים  שקלטו בסביבה החברתית ממנה הגיעו, על עצוב דמותו של היישוב והתפתחותו במהלך השנים ?
התשובה לשאלה זו עולה הן מתוך הסיפורים של העולים הייקים עצמם שהקימו את היישוב והן מתוך הסיפורים של המתיישבים המאוחרים יותר, שנקלטו לתוך מציאות שכבר התחילה להתגבש על פי הדפוסים של המתיישבים הראשונים.
אחד המשאבים החשובים שסייעו למתיישבים הראשונים בהתמודדות מול הקשיים האובייקטיביים של הקיום היה התכונות המפורסמות של הייקים. השאיפה לביצוע ברמה הגבוהה ביותר והגישה היסודית כלפי כל משימה, סייעו ללמוד את המקצוע בו עסקו, החקלאות, להתגבר על קשיים, לנצל את התנאים החיצוניים בצורה המיטבית, ולהפוך למומחים בתחום זה. החריצות והמשמעת העצמית היו דרושים על מנת להתמודד מול קשיי הקיום ולהתמיד במאמצים להתבסס ולהתקדם על אף התנאים האובייקטיבים הקשים כמו היעדר מים והיעדר אמצעי תחבורה.
תכונה נוספת שסייעה לבנייתו של יישוב חדש היא הנטייה להקפיד על סדר וארגון. דוגמא לתרומתה של תכונה זו בחיי הישוב לקוחה מהסיפורים של המצטרפים המאוחרים יותר ("ההונגרים" "הפולנים" ו"מהעיר אל הכפר") אודות קליטתם במושב על ידי המתיישבים הוותיקים. אהרון מושקוביץ' מתאר באופן הבא את תהליך הקליטה של המצטרפים בשנות החמישים:"הייקים קיבלו אותנו יפה מאד. לכל בית הייתה קבוצה שנכנסה לעזור. זה היה מחולק אצלם, אנחנו לא בדיוק יודעים, אבל כל אחד היה צריך לעזור ולדאוג. הם קיבלו אותנו יפה מאד, אין מה לדבר".
מרכיב נוסף במטען שהביאו איתם העולים "מן הבית" , אשר הועיל מאד בשנים הראשונות (אם כי הטביע את חותמו לאורך כל השנים) הוא הזיקה החזקה לחיי החברה ןהתרבות. על אף הקשיים האובייקטיביים שחייבו לגייס את מירב הכוחות על מנת לדאוג לקיום הבסיסי, לא ויתרו המתיישבים על שילובם של פעילויות חברתיות ותרבותיות, כפי שמשחזרת חנה ולטר: "לא היה לנו שום דבר, אבל אנחנו עשינו חיים ונשפים. עוד לא היה כאן בית עם, לא הייתה טלוויזיה אבל היה פטיפון והייתה מוסיקה, וככה התחלנו. החברה היתה ביחד והיה נחמד מאד". כמעט בכל הראיונות עלו הזיכרונות של מסיבות וטקסים בחגים, כמו פורים ושבועות, כאירועים משמעותיים שנחרתו בזיכרון והפכו לחלק בלתי נפרד מהמסורת של המושב. החשיבות של הפעילות החברתית והתרבותית הייתה גדולה מאד דווקא לנוכח הקשיים הקיומיים, שכן פעילות זו העשירה את החיים בממד נוסף, ממד נפשי רוחני, והעניקה למתיישבים כוחות להתמודד מול קשיי ההישרדות.
אופיו המיוחד של שדה ורבורג מבחינה אנושית, חברתית ותרבותית הושפע לא רק מהתכונות האישיות של העולים הייקים ומן הרקע החברתי תרבותי שלהם, אלא גם ממערכת הערכים שהנחתה את התנהגותם והתנהלותם לפני הקמת היישוב והשתרשה גם בקרב המצטרפים אליו בשנים המאוחרות יותר. אחד הערכים המרכזיים אשר היו בעלי "נוכחות" מרכזית בסיפורים של כל המתיישבים התבטא במשמעות של העבודה בחיים של הפרט והכלל. העבודה נתפסה לא רק כמקור של פרנסה אלא כאמצעי לביטוי אישי, כאתגר להתמודד עימו, וכדרך לפתח תכונות נעלות. על החשיבות הרבה של ערך העבודה בקרב המייסדים תעיד העובדה שהם הנחילו אותו גם לדורות הבאים, כפי שמעיד הסיפור של תמר, בתה של נעמי ולטר: "בכיתה ה' או ו' קיבלתי זוג אופניים, לבת מצווה. הם היו משומשים, לא לחשוב שהיו חדשים. זה היה משהו שלא מהעולם הזה. ואז כשבאתי יום אחד לאבא שלי ואמרתי לו שלכולם בכיתה שלי יש שעון ולי אין, אז הוא אמר: אוקי, תעבדי, תרוויחי, חצי אני, חצי את...לא משנה שלא הגעתי לחצי, אבל עבדתי במשק ומימנתי חלקית את השעון שקיבלתי והיה לו ערך עצום בעיני לשעון הזה. כי אני קיבלתי אותו בחלקו. אני יכולה להגיד על הילדים שלי, שהבן שלי מגיל 13 התחיל לעבוד בכל מיני מקומות במושב ולהרוויח כסף, הילדים שלי גדלו שלא הכול צומח על העצים, הוא התחיל לעבוד וחסך ולא הרשה לי יותר לקנות לו שום דבר והיה נוסע וחוזר עם חולצה והיה גאה מאוד. ואני חושבת שזה חלק מהחינוך שאני קיבלתי בבית, שלכסף יש ערך ולא הכול, הכול צומח על העצים."
ערך נוסף שהנחה את ההתנהגות של המתיישבים הראשונים הוא הכבוד לזולת והנכונות לעזור בעת הצורך. ערכים אלה יושמו באופן מעשי כבר בשנים הראשונות , כאשר שדה ורבורג הסכים לקלוט אנשים שנענו בסירוב על ידי מושבים אחרים, כמו שעולה מן הסיפור של חנה להמן: רק בשדה ורבורג הסכימו לקלוט אותה ואת בעלה כבד השמיעה.  הכבוד לאחרים ולשונים בא לידי ביטוי בקבלת הפנים לעולים ההונגרים שהגיעו לאחר המלחמה, כפי שמשחזרת בהתרגשות אדית שטרן::" האנשים האלה [המתיישבים הוותיקים] כל כך עזרו לנו להיקלט במדינה. כבר סיפרתי פעם למי ששאל אותי, שאחרי כל מה שאנחנו עברנו ואחרי כל מה שהפסדנו [הכוונה לשואה] , להיכנס לכפר ולקבל אהבה והבנה, והרבה- אין לי מלים". האווירה של קבלת האחר, אחווה ונכונות לעזור לזולת זכורה גם לדור השני של המתיישבים הראשונים. יונה, ביתה של רוזה פינטוס, זוכרת  את העזרה שקיבלה המשפחה לאחר האסון של מות הבן: "הייתה פה באמת עזרה הדדית ומעורבות מבחינה חיובית, גם בשמחה וגם בצער. אני חושבת שמאד עזרו לנו. עצם זה שהייתה את כל הקהילה הזו עזר לנו להתמודד עם כל השכול. בתור ילדה אני זוכרת שהיה פה האחווה והיחד".
לעזרה ההדדית יש חשיבות יתירה במושב חקלאי, שכן הצורך לטפל במשק אינו נפסק כאשר בעל המשק חולה, או מגויס למילואים. כבר בראשית ימיו של המושב העניקו המתיישבים עזרה במצבים כאלה, כפי שזוכרת לילו רייס: "אם מישהו היה חולה, או הבעל של המשק, אז עזרו שמה, מישהו מהחברים הלך, או שהיה צריך לתת לעופות לאכול או את הרפת לעשות, ואם אישה הייתה חולה, אז באו ובישלו וניקו את הבית וזה הלך טוב מאוד כמה שנים". המסורת של העזרה למשקים החקלאים הועילה מאד  במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפורים, כאשר חלק גדול מהגברים גויסו למילואים, והטיפול במשקים נעשה על ידי חברים שנשארו במושב ובני נוער.


 מילים של סיום

ההתבוננות הרטרוספקטיבית של וותיקי שדה ורבורג בשנים שעברו מהצטרפותם למושב ועד היום העלתה באופן לא מפתיע געגועים לאווירה של פעם, לאינטימיות ששררה בשנים הראשונות, לתחושה של ה"ביחד", שהייתה חלק ממציאות שבה כולם באמת הכירו את כולם. זיכרונות היסטוריים שאנשים מעלים בנוגע לתקופות קודמות, במיוחד תקופות של עשייה וחלוציות, משופעים בדרך כלל בהאדרה של המציאות ששררה אז.יחד עם זאת, הראיונות העלו שהראייה האידילית של העבר לא טשטשה את שביעות הרצון של וותיקי המושב ממהלך חייהם במקום. בסיום הראיונות, התבקשו המתיישבים הוותיקים לערוך חשבון נפש ולהעריך את הבחירה בשדה ורבורג כמקום בו החליטו לבנות את חייהם. מתוך המגוון הרחב של הקולות שנשמעו בסיפורים, עלה קול אחד: קול של שביעות רצון. אפרים בן דע ואשתו נעמי ענו לשאלה זו בדואט, והצהירו כי "אנחנו מרוצים כאן. היה לנו טוב מאד". גם מיקי פלק, אשר נשאל אם ההחלטה לעזוב את הקיבוץ בו התגורר מספר שנים ולעבור לשדה ורבורג הייתה נכונה, ענה ללא היסוס: "מאד נכונה! לכולם כאן טוב, גם אם שמרו על קשרים עם חברים מהקיבוץ לאורך השנים, היה לאנשים כאן טוב כל השנים:".

כל הזכויות שמורות לשדה ורבורג 2008           קבע כדף הבית