אלה אזכרה

ולטר חנה בת מרדכי-מקס ואלזה לנגה ילידת שירוט – גרמניה. קורות חייה כפי שספרה באתר "זכרון ותקומה" – תיעוד סיפורים של ניצולי שואה  במועצה אזורית דרום השרון. נולדתי בשנת 1917 בכפר שירוט – גרמניה. לאבי הייתה מכולת שבה מכרו מצרכים יבשים כגון סוכר וקמח, וכן היה בעל פאב שבו מכר שתייה חריפה ובירה. בנוסף היה בבית אולם ששימש לחתונות ולמסיבות. היו לי שני אחים ואחות. גדלתי בכפר שירוט, היינו המשפחה היהודית היחידה בכפר. הבית היה גדול ושמרו בו על כשרות. בילדותי למדתי בבית הספר המקומי. לאימא הייתה עוזרת אך את הארוחות בישלה בעצמה. בחצר היה משק חי: פרות לחלב, עופות לצרכי המשפחה בלבד, כמו כן היו סוסים כדי לעבד כ-60 דונם אדמה וגן ירק. בשנת 1933 כאשר הנאצים עלו לשלטון גרמנים לא הורשו להיכנס לעסק של יהודים, בשל כך נאלץ אבי לסגור את העסק ליום אחד. אנשי "החולצות החומות" למרות החוקים האנטישמים, המשיכו לבוא לפאב כדי לשתות בירה ולשחק ביליארד ולא גרמו לפרובוקציות כך שעסקי אבי לא נפגעו קשה. האחים הגדולים שלי עבדו רחוק מהבית, אחד עבד בבנק, והשני בחנות גדולה לכלי מיטה. בשנת 1934 נפטר אבי ואחיי נאלצו לחזור הביתה כדי לטפל בעסק. בשנת 1937 השתנה המצב והאנטישמיות התגברה. אחיי רצו למכור את העסק אך אמי לא הסכימה. כאשר הייתי בת עשרים שלחה אותי אמי בעזרת ארגון ויצ"ו להכשרה ברלין. אחותי הייתה כבר נשואה ועלתה עם בעלה לארץ ישראל בתחילת 1938. גם אני המתנתי לסרטיפיקאט, ואכן, יום אחד בהיותי בהכשרה בברלין, התקשרו אליי ומסרו שאגיע מהר לטרייאסט שבאיטליה. מכיוון שהמרחק לביתי היה גדול, לא יכולתי לנסוע לכפר על מנת להיפרד מאמי. עד היום הדבר מציק לי. לטרייאסט נסעתי ברכבת לבדי. במלחמה איבדתי את אמי שנשארה בברלין. מה בדיוק עלה בגורלה ולהיכן נלקחה, אני לא יודעת עד היום. אחיי הגרו לארגנטינה. הגעתי ארצה בדצמבר 1938. בשנת 1939 נישאתי למיכאל (וורנר) וולטר. כל השנים עבדתי במשק הבית. התנדבתי בבית החולים "מאיר" בכפר סבא בעזרה לחולים במחלקות השונות. נולדו לי שני בנים: ראובן ודן, וכן 7 נכדים ו-21 נינים. חנה ולטר נפטרה בשיבה טובה והובאה ביום שלישי 16.8.16 למנוחת עולמים בבית העלמין בשדה ורבורג. יהי זכרה ברוך  קרא עוד...

  יעקב לנגר 1924 -2016 צפר, האב ההיסטורי שעסק בפעילות טיבוע אקטיבית לאורך שנים באורנים, שמורת החולה ונחל מזרע, בשדה ורבורג של שנות השישים הכירו אותו הילדים כמדריך טבע ומי שהוציא אותנו לטיולים. אשתו צופיה המורה וארבע בנותיהם: נעמי, צילה, אפרת ויעל. המשפחה עזבה בשנת 1970 ועברה לקריית טבעון. בתמונה המצורפת (מארכיון משפחת רוט) לטיול יצאנו – לקיבוץ מעין צבי (1959) יהי זכרו ברוך דברים לזכרו ועל תולדות חייו של יעקב לנגר מאת בנותיו בהלוויה 31.8.2016   מאגר המידע הלאומי לציפורי ישראל יעקב לנגר  המדריך לטבע עם ילדי שדה ורבורג במעין צבי 1958-9 (בתמונה: צבי דפנא ואסתר רוט) צופיה לנגר 1926 – 2002 יהי זכרה ברוך פיות בלבה התופת/ישראל היום אפרת הדני לא ידעה פרטים רבים על פרק השואה בחייה של אמה צופיה. אבל כאשר עשתה סדר במסמכים הרבים לאחר מותה, נדהמה לגלות מגירה מלאה ברישומים יפהפיים שנעשו על ידיה כנערה בעת שהסתתרה מפני הנאצים. …אמא שלי הייתה ציירת כל חייה", מספרת הדני, "כל המשפחה שלה היתה מאוד עשירה מבחינה רוחנית. אמא שלה, סבתא שלי, קלרה, היתה רבנית ומספרת סיפורים מדהימה. כל האחים של סבתא היו אנשים מלומדים. בעלה היה הרב הראשי של העיירה כרוניגן בהולנד. הם היו משפחה מאוד מוכשרת ומאוד גדולה, שבט של ממש, שממנו נשארו מתי מעט אחרי המלחמה". הדני מעידה כי גם היא תמיד עסקה באמנות, בעיקר בפיסול בעץ ובאבן, במקביל לעבודתה כמתכנתת מחשבים. זאת עד שהחליטה ללמוד תיאטרון בובות: "השילוב של הקסם והאגדה מאוד משכו אותי, ובגיל 50 עשיתי את השינוי הסופי ועברתי מתכנות לאמנות"… לסיפור תולדותיה וציוריה של צופיה לנגר בכתבה הבאה  קרא עוד...

ורדי אילזה בת פאול ואלזה ליטן, ילידת ברלין, גרמניה, ממייסדות הכפר. הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בשדה ורבורג יום ד' כ"ד בתשרי תשע"ז 26.10.2016 יהי זכרה ברוך קרא עוד...

חברים יקרים,     ביום  ששי 28.10.2011 לפני שהשבת ירדה עלינו נפרדנו מחנה להמן היקרה.    חנה חוותה לפני שבועות ספורים פרידה קורעת לב מבעלה הנס ומבנה יואל.    חנה מוכרת לכולנו כאישיות נעימה ועדינה ביותר. כל מה שעשתה נעשה ביושר פנימי עמוק מלווה בשאר רוח נדיר. היא שמשה כאחות המרפאה בכפר במשך שנים רבות ומעבר למזור הרפואי העניקה תמיכה נפשית לכל  הנכנס למרפאה. אשת משפחה חמה וחרוצה. חיוכה הטוב לא ימוש מזכרוננו. נלווה אותה בדרכה האחרונה  בלב דואב מלא אהבה   יהי זכרה ברוך   נורית שטרנברג  ואורי שחם   28.10.11                 זיכרונות של חובשת במרפאת שדה ורבורג / מתוך חוברת החמישים  1938 – 1988   את שירותי הרפואה בשנים הראשונות של הכפר קיבלנו ממרפאת צופית. כביש, כידוע טרם נסלל ונאלצנו לכתת רגלינו בחול הטובעני. גם עגלת תינוק למה שהייתה לא ניתן היה להוביל בחול לכן נשאו החברות את התינוקות על הידיים. בשנת 1950 נבנתה המרפאה בשדה ורבורג באותו מקום בו היא שוכנת בהווה. אך מידותיה היו קטנות יותר – חדר משותף לרופא ולאחות (החדר של יולקה היום) חדרון לאחסון ארון התרופות ופרוזדור צר להמתנה. את עבודתי כחובשת בכפר התחלתי כשנה לאחר בניית המרפאה. קדמה לי שכנתי דולי. עבדתי בצמוד לרופא בחדר אחד. אוכלוסייתה החולים שבקרה במרפאה בשנים הראשונות הייתה בעיקר מקרב מיעוט החברים המבוגרים ה"יקים" שרובם לא ידעו מילה בעברית לעומת זאת ד"ר אלג'ם צעיר, בלתי מנוסה, שלא הבין את רחשי ליבם של המבוגרים היו לו בעיות תקשורת איתם כי עקב עברו כניצול שואה התנגד אפילו לדיבור השפה הגרמנית, כך שבקושי נוצרה "כימיה" בינו לבין אותם פציינטים מבוגרים, שיותר מכל היו זקוקים לאוזן קשבת ולהבנה. הרופא הנזכר הפסיק את לימודי הרפואה בחו"ל בעקבות המלחמה וכשהגיע לארץ עבד בחקלאות ובבניין ורק עם הקמת הפקולטה לרפואה כשחיפשו סטודנטים לרפואה, נקרא להמשיך בלימודיו. שדה ורבורג הייתה מקום עבודתו הראשון וקשר הדוק נותר בינו לבין החקלאים והעובדים הצעירים אולם לא נוצר קשר כשזה בינו לבין היקים, וכך נאלצתי להיות המתרגמת והמנווטת. באותם ימים טרם המצאת הסולפה והאנטיביוטיקה היו החברים מגיעים למרפאה לטיפול בכל פצע או שריטה שתפחה. כאן נמרח יוד, שם נמרחה משחה ונחבשו הפצעים שהיו רבים, בעיקר אצל ילדים שהרבו לשחק בחול. מכיוון שהגיעו לטיפולים אלו לעיתים קרובות, נוצר קשר אישי הדוק ביני לבין החברים הגדולים והקטנים.   באותם ימים קבלנו הכל במשורה. גם תחבושות לא קבלנו באופן חופשי, ולכן היה צורך להשתמש בהן שימוש חוזר. לשם כך קבלתי פרימוס וסיר בישול. הרתחתי את התחבושות ותליתי לייבוש בחוץ. את הנקיות הנחתי בקערה והפציינטים הממתינים לתורם נרתמו לעבודה וגלגלו אותן לשימוש חוזר. את מכשירי הטיפול, המזרקים והמחטים שאף הם לא היו חד פעמיים, הייתי מרתיחה בכלי הנקרא: סטריליזטור ולאחר מכן ניקיתי את חורי המחטים בחומר חיטוי והעברתי חוט דק דרכם. לפני המצאת האנטיביוטיקה טיפלו בסולפה שעזרה רק חלקית. האנטיביוטיקה חוללה פלאים אך המרפאה לא קבלה חמר זה שניתן בזריקות, ועל החברים היה לנסוע לכפר סבא ולהביאו. כשקיבלתי את החמר רתמתי את הפרדה לעגלה ונסעתי אל החולה.      קופת חולים לא סיפקה את כל שנדרש למרפאה. ועל כן מצאתי את עצמי לעיתים קונה את צרכי המרפאה מכספי הפרטי – מזרקים למשל. גם כשהיה קר בחורף וביקשתי תנור לחימום, הציעו לי בהתחלה להניח את ידי ולחממן מעל הסטריליזטור. רק יותר מאוחר הגיע הנפט.   שנים רבות לא יצאתי לחופשה כיוון שלא נמצאה מחליפה בסביבתנו. האנשים נקשרו אלי מאד והתרגלו לכך שתמיד אפשר למצוא אותי במרפאה. אחרי שנים כשהגיעה מחליפה ויצאתי סוף סוף לחופשה קצרה, היו שנכנסו למרפאה כהרגלם, לא הבינו מה קורה ויצאו כלעומת שבאו כלומר, האנשים לא באו בענייני מחלות ותרופות אלא גם כדי להתייעץ ולמצוא אוזן קשבת. כך הייתי לעיתים "האוזן המאזינה". הייתה לי תחושת סיפוק בגלל האימון שרחשו לי החברים. עם הזמן הכפר הלך והתרחב נוספו חברים, הילדים גדלו, את המרפאה הרחיבו וגם אופייה השתנה.        חנה להמן    1988                                                   התמונה צולמה ע"י הנס להמן הביאה לדפוס אסתר רוט סלע               ותיקים מספרים – ראיון עם חנה להמן         קרא עוד...

פנחס שטרן ז"ל הובא למנוחות בבית העלמין בשדה  ורבורג ב- 13.8.2013 פנחס (טיבי) ואווה שטרן בימים יפים שלהם אבא יקר אנחנו כאן כל המשפחה אמא, אני, רחל, החתנים, הנכדים, בני זוגם ויתר בני המשפחה. באנו להיפרד ממך בדרכך האחרונה. תמיד נזכור אותך כבעל מסור, אוהב, דואג לאמא, כאבא חם שלא חסך מאיתנו כלום, כסבא נהדר, לנכדים ולנינים שהיו כל עולמך, ועד כמה אהבת לעזור לכולם. החיים שלך לא היו קלים, עברת את השואה במחנות הכפייה, איבדת את המשפחה והתחלת חיים חדשים עם אמא בישראל וגויסת מיד למלחמה חדשה – מלחמת השחרור. כל חייך עבדת קשה, כשבראש מחשבותיך הייתה הדאגה למשפחה עד יומך האחרון. השנים האחרונות לא היו קלות מבחינה בריאותית ולמרות זאת עם העקשנות שלך המשכת לעבוד ולטפח את הפרדס שהיה מקור אהבתך וגאוותך. לפני מספר חודשים עקרת את הפרדס כי הרגשת שאתה לא יכול להמשיך לטפל יותר בפרדס. זה סמלי לפרידה שלך מכל היקר לך. לפני שבועיים בשיחה עם אמא הרגשת שהסוף שלך קרב ושאלת אותה איך היא תסתדר כאשר היא תישאר לבד. אבא אנחנו מבטיחים לך שנמשיך לדאוג לאמא והיא לא תרגיש לבד. אבא התחשבת תמיד בכולנו נפרדת מאיתנו במהלך חופשת המולדת שלי שתוכננה ממזמן, וזכיתי להיות איתך עד הרגע האחרון. רק לפני שבוע נפגשנו בארוחה משפחתית והיית שמח ומאושר לראות את כולם. אבא התמזל מזלנו לזכות באבא וסבא כזה נהדר ותמיד ננצור את הזיכרון שלך בליבנו. אוהבים אותך. תנוח על משכבך בשלום ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים.  קראה איילה נכתב על ידי הבנות איילה ורחל סבא טיבי שלנו מה אפשר להגיד על מישהו שרק לפני שבוע עוד היה בן אדם עצמאי ומלא חיים ונסעת עם סבתא לסידורים בכפר סבא? היית אבא נפלא וסבא נהדר עם לב ענק ואהבה אינסופית, שכנראה לא היה יכול להכיל בסופו של דבר את טוב הלב שלך. אנחנו זוכרים אותך בתור איש חזק, שהעבודה היא חייך – בפרדס ובגינה, תמיד מטפח ומשקה את העצים שיגדלו ויישאו פרי. אתה בן אדם מסור לסבתא ולכולנו, משכמך ומעלה. עברת המון בחיים ותמיד דאגת לכל מחסור. כשהיינו קטנים וגם היום, תמיד היה כייף לבוא אליך ולסבתא, להתפנק ולכייף וגם לטייל לך על הגב ולנסוע לפרדס על הטרקטור ואספנו תפוזים בשק.. גם האוכל היה מרכיב חשוב בחייך ותמיד דאגת לנו, "תאכלו, תאכלו" אמרת לנו והאוכל כל כך טעים ! המלצת לנו על הלחם עם הבצל המפורסם, הפקאנים הקלויים, הפיתות על הכיריים והכנת מלפפונים חמוצים וריבות נהדרות. סבא, נוח על משכבך בשלום ותשמור עלינו מלמעלה, כי אנחנו כבר מתגעגעים אליך. מכולנו באהבה עד השמים ובחזרה. קראה הנכדה עדי כתבה בשם הנכדים אורלי אבלס שם פרטי : טיבור-פנחס               שם משפחה : שטרן מושב שדה ורבורג שם פרטי ומשפחה TIBOR STERN שם משפחה קודם / מהבית : שטרן           בלועזית STERN שנת לידה 1925    עיר לידה טרצל            בלועזית TARCAL               ארץ הונגריה שם האב  יצחק               שם האם אילונה תאור החיים בטרם השואה מאז שנולדתי ועד 1942, חייתי באותו המקום. היינו בבית שישה אחים וההורים. שתי האחיות היו תופרות ואז שני אחים נוספים היו מגויסים, אחות נוספת הייתה בת 15 והייתי אני. אבא שלי היה סנדלר ואמא הייתה עקרת בית. היינו משפחה נורמאלית כל זמן שהיטלר לא עלה לשלטון והגרמנים לא נכנסו להונגריה. היו יחסי-שכנות טובים עם הנוצרים ולמרות זאת הם שמחו כשבאו לאסוף את היהודים. ההונגרים היו עוזרים נאמנים של הנאצים. מהלך החיים בזמן השואה בשנת 1942 עברתי לבודפשט כמו כל הצעירים שהיו בבית ובסוף שנת 1943 גויסתי למחנה עבודה, כמו כל הגברים הצעירים ושם עבדנו בעבודת פרך – תיקנו פסי רכבת שהופגזו, חפרנו בונקרים, תעלות. באוקטובר 1944 העבירו את הפלוגה לאוסטריה ואז ברחתי עם כמה חברים ועברנו ליוגוסלביה. שם הצטרפתי לפרטיזנים ומי שרצה לתת דם, אז הרוסים שילמו לו על כך וזה פרנס אותי. משם עזבתי בדצמבר 1944 לרומניה, כי שמענו שהסוכנות היהודית פועלת שם. אז כבר הרוסים התקדמו להונגריה והיו לי תעודות מהפרטיזנים שהייתי איתם. זה עזר לי להצטרף לרוסים כשהם התקדמו לכיוון הונגריה ומאוד שמחתי שאפגוש את המשפחה שלי. בסוף דצמבר 1944, יחד עם הרוסים, חזרתי למקום הולדתי כי הרוסים כבר כבשו את החלק הזה בהונגריה. לאכזבתי הגדולה והרבה מצאתי בית ריק, רק 4 קירות, בלי אף אחד. הבית רוקן לחלוטין על ידי השכנים ה"טובים". אז כבר היו בעיר מולדתי שני גברים שחזרו ממחנה העבודה והתארגנו והתחלנו לעסוק במסחר. שנה מאוחר יותר חזר אח אחד שגם היה במחנה עבודה וגם נודע לי שאחות אחת שנשארה בחיים הועברה מברגן-בלזן לטיפול בשבדיה, היא הייתה חולה בשחפת ובמצב קשה מאוד. היא קיבלה טיפול מהצלב האדום, חייה ניצלו והיא עלתה לארץ ב-1950 עם בעלה ותינוקת. האח שנשאר בחיים, ביילה (דב) עלה לארץ. שניהם כבר לא בחיים. נשארתי לבדי מתוך 6 ילדים וההורים נספו. מקום שחרור ברחתי ביוגוסלביה ב-1944 וזה מבחינתי היה השחרור. במלחמה איבדתי את ההורים ושלושה אחים – רוז'י, חוה ושנדור (שוני). מסוף המלחמה עד העלייה לארץ במאי 1946 התחתנו בטרצל, מקום מגורינו וקיווינו שאולי מישהו מהמשפחה יחזור.. הלכנו לבודפשט והיינו שם בהכשרה ומשם יצאנו לדרך, לעלייה. בנובמבר 1946 עזבנו את הונגריה במטרה לעלות לארץ. היינו קבוצה שהשליחים ליוו אותנו ויכולנו לקחת איתנו רק 5 ק"ג כל אחד כי נאמר לנו שעוברים את הגבול מהונגריה ליוגוסלביה כפליטים מפולין (בכדי שלא יתפסו אותנו) ושם נחכה לאונייה שתיקח אותנו לארץ. ביוגוסלביה חיכינו במשך כמה שבועות ואת כולנו הכניסו לבית-ספר וישנו על הרצפה (היה חורף וקר) והיינו שם עד שהאונייה הגיעה. היו 2 אוניות – הגדולה, "כנסת ישראל", אשר עליה עלו אנשים מבוגרים עם תינוקות ונשים בהיריון והאונייה השנייה (הקטנה) "אנסטסיה", ששטה כמו קופסת גפרורים ועליה היו אך ורק צעירים ללא ילדים ונשים לא בהיריון ואנו היינו על האונייה הזו ועוד ביוגוסלביה היא עלתה על שרטון ושכבנו בבטן האונייה על דרגשים – בלי נעליים, כמובן וקיבלנו פקודה לעלות מיד על הסיפון ובקרבת האונייה היה סלע והיינו צריכים לקפוץ על הסלע. מי שלא יכול היה לקפוץ, היה צריך להשתלשל בחבלים. את הציוד זרקו על הסלע וכל אחד חילץ משהו מהאונייה בלי קשר לשייכות של הציוד. לי, למשל, היה זוג נעליים – אחד של גבר ואחד של אישה ולא יכולתי לדרוך על הסלע משום שהוא מאוד דקר. אז אמרו לנו לחכות לאונייה השנייה שיצאה איתנו ביחד – "כנסת ישראל". השליחים שלנו נכנסו לכפר והכפריים אפו לנו לחם, כי היינו פליטים שהאונייה שלנו טבעה ולא נאמר להם שאנחנו יהודים ומה מטרתנו. צירפו אותנו לאונייה "כנסת ישראל" שכבר אז הייתה צפופה. בסופו של דבר היינו על האונייה כ- 4000 אנשים וזו הייתה העלייה הכי גדולה באותה התקופה ! האונייה הייתה ישנה מאוד ופעם היא העבירה פחם ועל-אף הצפיפות היא אכלסה אותנו. היטלטלנו בים והפליטים סתמו את החורים באונייה בעקבות המים שנכנסו ולא ידענו שאנחנו בסכנת חיים כל כך גדולה !!! לקח חודש ימים עד שהגענו לחופי ארץ ישראל וכבר ראינו את האורות של חיפה וזה מאוד ריגש אותנו ולמרות שהאונייה רצתה להתחמק כמה פעמים מהבריטים, אז הם תפסו אותנו ובדיעבד הבנו שהם ידעו מראש שאנחנו בדרך. הכינו אותנו שנילחם ולא ניכנע. בימים האחרונים להפלגה כבר לא חילקו לנו קופסאות שימורים (בכדי שנשמור אותם ונזרוק על הבריטים) וגם המים לשתיה אזלו כמעט לחלוטין. הבריטים לא היו עדינים – קודם התיזו עלינו מים רותחים, לאחר מכן גז מדמיע ואז פרצה פאניקה באונייה ובעקבות זאת גם היו שני הרוגים. בסופו של דבר נכנענו והעבירו אותנו לאונייה בריטית מגודרת בגדר-תיל אבל ללא זרם-חשמלי (כמו שהיה באושוויץ) וכך הגענו לקפריסין. בקפריסין היינו 9 חודשים ושם, בכל חודש, חילקו סרטיפיקט (אשרת-כניסה) בהתחלה לנשים בהיריון ולתינוקות. היינו בין הקבוצה האחרונה שקיבלה את הסרטיפיקט והגענו לארץ בנובמבר 1947 (שנה אחרי שיצאנו לדרך) וישר נלקחנו מהאונייה למחנה-ההסגר בעתלית, שם שוב ריססו אותנו והפרידו בין הגברים והנשים, כאשר המגורים היו בנפרד אבל במהלך היום יכולנו להיפגש ושם היינו 6 שבועות ומשם שלחו אותנו למחנות-אוהלים ברחבי הארץ ואנחנו היינו בקרית-שמואל ומשם העבירו אותנו למחנה-אוהלים ברעננה שהייתה ישוב קטן עם הרבה פרדסים, כמו בכל איזור השרון. משם הגענו לכפר-סבא וקיבלנו דירת-חדר ומהסוכנות קיבלנו 2 מיטות-ברזל, 2 מזרונים וגם 2 שמיכות. השירותים היו בחצר של בית. שם גרנו ובמאי 1948 גייסו אותי לצבא, למלחמת השחרור והצבא שילם את שכר הדירה ולקיום גם קיבלנו סכום כלשהוא שהספיק לדברים המינימאליים. שירתתי כאמור במלחמת השחרור ובמהלך המלחמה נולדה בתנו הבכורה, רחל. בשנת 1952 נולדה בתנו אילה ובספטמבר של אותה השנה עברנו לשדה-ורבורג, מושב שיתופי-חקלאי בשרון ולמדנו את החקלאות ומה שקשור לזה וכאן אנחנו גרים עד היום. תקומה תאריך עליה לארץ : בנובמבר 1947 הגענו לארץ מקפריסין מסגרת העלייה לארץ : אוניית מעפילים שם בן הזוג : אוה                       שנת נישואין : מאי 1946              מקום : הונגריה עיסוק : בשנת 1952 עברנו לשדה ורבורג ומאז אנחנו גרים פה. עבדתי כמנהל עבודה ב"פרי-אור" והיה לנו 500 דונם של פרדס משותף ואותו ניהלתי עד שיצאתי לפנסיה, בד בבד בניתי את המשק עם הרבה עבודה קשה ולצערנו היום כבר אין פרדסים. פשוט עצוב. אין מספיק מים ואי-אפשר להחזיק פרדס. בכל המלחמות הייתי מגויס, עשיתי מילואים במשך הרבה שנים ובזמן מלחמת ששת הימים הייתי מגויס יחד עם רחל, הבת שלי. בזמן מלחמת ששת הימים, אשתי הייתה לבד בבית והחזיקה את המשק יחד עם בתנו אילה, בת ה-15. היו לנו – פרה, עגל וגם עגלה עם חמור. בשדה ורבורג היו חולות עד הברכיים ותחבורה לא נכנסה לכאן. אם רצינו להגיע לקולנוע בכפר סבא אז נסענו עם שתי הבנות שלנו בעזרת העגלה עם החמור והשארנו את זה בחצר של חברים שלנו בכפר סבא. עד היום אני נהנה לעסוק בפרדסנות וזה ממלא אותי מאוד ונותן לי סיפוק ! שמות הילדים : רחל ואילה נכדים : אורלי עדי שירי אורי ושני נינים : תום ויואב  ראיינה ורשמה : אורלי אבלס (הנכדה) קרא עוד...

  נפרדים מחברתנו היקרה דרורה מגל דרורה – בנחישות האופיינית לה נאבקה במחלתה וחיה חיים מלאים כמעט עד שכבה נרה   דרורה השאירה מורשת משפחתית מוצקה ל"שבט מגל" ונגיעה בעלת משמעות בכל אשר עשתה בחייה     יהי זכרה ברוך   הלוויתה התקיימה ביום שישי 4.11.2011 בשעה 15.00 בבית העלמין בשדה ורבורג קרא עוד...

ביום שני 20.1.14  נפרדנו מחברנו האהוב, זאב קיפרמן. אדם נעים הליכות, חרוץ, חברותי, אוהב אדם.  חיוכו במאור פנים ,ברכתו הלבבית לכל ילד ומבוגר יזכרו לעד. במו ידיו הקים משק חקלאי ועבד כל עוד בריאותו אפשרה זאת. עמד בגבורה בכל תלאות ימי מלחמת העולם השנייה,  הקים משפחה לתפארת ועשה למענה כל שניתן. היום נפרד בצער מזאב .  נוח לך באדמת שדה ורבורג שאהבת כשמסביבך נופי השדות מאופק עד אופק. אנו משתתפים בצער הינדה אשתו, בנותיו, חתניו ונכדיו.  יהי זכרו ברוך קרא עוד...

  ביום חורפי עצוב, בחודש דצמבר 2011 נפרדנו מרותי טאו- רוזנפלד לאחר מחלה ממושכת. רותי חיה עם בעלה ברוך בקרית מוצקין. להם 2 ילדים ליאורה ורון. נולדה בשנת 1936 בגרמניה. הוריה סימה והרי טאו עלו לארץ ווהתיישבו בשדה ורבורג. בילדותה למדה בצופית, ב"מאיר שפייה" וב"בן שמן". היתה החיילת הראשונה בשדה ורבורג. רותי, אשת משפחה ואם חמה הצטיינה בנתינה אין סופית, עזרה לזולת, בעלת תושייה ואופטימיות רבה עד יומה האחרון.   ביום שישי 3.2.2012 התקיים טקס גילוי מצבה בבית העלמין הקטן בקיבוץ החותרים, מול הים הכחול, שם בחרה רותי למצוא מנוחה אחרונה. על מצבתה חרוטות המילים: "הינשאי ספינה ושוטי, מה רבים הכיסופים…" ספדו לה בחום בעלה, נכדה – רון וחברה קרובה. יהי זכרה ברוך.   בברכה, נורית שטרנברג ואורי שחם     קרא עוד...

  ביום רביעי  5.2.2014 ,ליווינו את חברנו דב ירקוני בדרכו האחרונה אל בין הברושים שעל גבעת בית העלמין בשדה ורבורג.   נפרדנו מחבר ותיק שחי שנים רבות בכפר והיה מוכר ואהוב על כל התושבים.   דב בילה את שנותיו האחרונות בכפר סבא, בבית "גיל פז" ונהנה משפע פעילויות.   הלוויה הסתיימה בשירת הקהל כולו – אחד מהשירים שדב אהב- "נשב בחוץ" ואמנם היתה הרגשת ביחד…   …נשב בחוץ, כל כך יפה, יפה הליל נשיר רעים, נשיר לקול צלילי מיתר שירים פשוטים, שירים יפים על אהבה וקיץ, שירי הלב ההם  שירי שירי הלב ההם שאין כמותם…     יהי זכרו ברוך           דב, השכן שלי- זכרונות   אני זוכרת שבאתי לשדה ורבורג באמצע חודש אוקטובר 73 – מלחמת יום כיפור, עודד מגויס, אני לבד עם 2 ילדות קטנות. דאגה גדולה בלב, בדידות, חוסר ודאות  לגבי העתיד. היו עופות בלול ולי אין מושג איך מטפלים בהם ומה עושים בכלל. אתה וחוה הבחנתם בשכנה הצעירה ,האבודה שהגיעה לכפר. לא עבר זמן ודפקת בדלת לשאול במה  אפשר לעזור. בלי הרבה מילים באת למשק לשפוך את התערובת מהשקים לחביות, בימי איסוף הביצים הגעת להוציא את הביצים לסככה הקטנה בחזית המשק וידעתי שלכל מה שאצטרך אתה הכתובת. מהר מאוד גם חווה נכנסה לתמונה, הזמינה אותי והבנות לקפה ועוגה ובהמשך גם הגיעו המתכונים והוראות הסריגה. חגית ודודו נהיו החברים הכי טובים, ואתה היית רואה את הגר,מלטף את ראשה, ושואל "מי זאת הילדה המכוערת הזאת?" וצוחק. באותם ימים ביתכם היה עבורי בית שני. לפני כשבועיים כשביקרתי אותך העלינו אותם זכרונות וצחקנו- אך דבר אחד שכחתי להגיד לך.  בזכותך ובזכותה של חווה התקופה הכי קשה בחיי שזורה גם בזכרונות יפים- ואיתם אני נפרדת ממך. רוזי לוי פברואר 2014 קרא עוד...

טיבי מפעיל את הבאר הראשונה 1954 טיבי שטרן 1921-2012 ביום ששי 17.2.2012 בצהרי יום אפור וסוער נפרדנו מטיבי שטרן. איש נעים הליכות, אדיב, מנומס, אוהב ואהוב. ג'נטלמן אמיתי. חיוכו ישאר בזכרוננו תמיד. עלה לישראל בשנת 1949 ובתחילת שנות ה-50 התיישב בשדה ורבורג כשלצידו לאורך כל הדרך, אשתו האהובה, וולי. טיבי שימש בתפקידים ציבוריים בכפר, היה מזכיר , אחראי לבארות המים וחקלאי חרוץ. אימי תקופת השואה לא פגמו בשמחת החיים של טיבי. אהב מוזיקה, אהב לשיר ובעיקר אהב את משפחתו והתענג על נכדיו. כולנו נזכור את אשיותו הנעימה ותרומתו לכפרנו. יהי זכרו ברוך. קרא עוד...