אלה אזכרה

  דודיק מורי ומחנכי   למדתי בביה"ס בצופית במחזור כ"א אשר סיים בשנת 1960. מחנכנו היה דודיק. לא דוד, לא קליינמן. פשוט דודיק – על כל המשתמע מהכינוי: חוסר פורמליות ביחסים עם התלמידים, קירוב והתעניינות אמיתית בכל הקורה אותם, לצד סמכות מורית הנקנית מתוקף האישיות ולא מתוך הכללים המקובלים והמצופים. לכל תלמיד בכיתה היה דודיק שלו. אני רוצה לספר על דודיק שלי: הגעתי לכיתה המופלאה של מחזור כ"א באמצע כיתה ו' (בבי"ס שמונה-שנתי כמקובל בימים ההם). הייתי בוגרת מערכת החינוך הקיבוצית על כל מעלותיה ומגרעותיה, ואשר הצד הלימודי לא היה הצד החזק בה. מיד עם הגעתי בלטו הפערים הלימודיים בכל המקצועות, ובאופן מיוחד באנגלית וחשבון. במצבנו הכלכלי הירוד לא יכלו הורי להרשות לעצמם מורים פרטיים ואמי נרתמה למשימה כמיטב יכולתה. לקראת סיום השנה קיים דודיק מפגש אישי עם כל תלמיד. נכנסתי לפגישה בפיק ברכיים, משוכנעת כי הוא עומד לספר לי כי יהיה עלי ללמוד שנה נוספת בכיתה ו'. למען האמת לא הצלחתי כל-כך להבין על מה הוא דיבר ורק חיכיתי לפסק הדין הנורא. כשדודיק הודיע על סיום הפגישה שאלתי בקול רועד אם הוא לא מוריד אותי כיתה, ולהפתעתי הגמורה הוא הסביר לי כי זה לא עלה כלל על דעתו וכי הוא מאמין ביכולתי להדביק את כל הכיתה בהקדם. יצאתי מהמפגש כשאני בעננים – לא מאמינה כי כך שפר גורלי. הצד הלימודי היה רק פן אחד במפגש הבלתי נשכח עם דודיק כי לבד מהיותו מרצה מרתק, בקי ומאתגר הוא עסק גם בחינוך: בהתמודדות עם המתחים החברתיים בכיתה, בשיחות על אהבת אדם ואהבת העם והמדינה ובטיפוח היכולות השונות של תלמידיו. כך הוא פתח לפני בכיתה ז' את האפשרות לביים את "מפצח האגוזים" של צייקובסקי והופעה לפני ההורים והחברים מהכיתות האחרות. כמורה לשעבר אינני יכולה לדמיין מורה אשר במשך כחודש ימים מפסיק ללמד ומאפשר לתלמידיו לחוות "דרך הרגליים" יצירת אמנות בבימוי אחת התלמידות, מתוך הכרה חינוכית ברורה של חשיבות האירוע בדרכם. ואכן חוויה זו הייתה חוויה מעצבת מבחינתנו – כפי שעולה משיחות על חברי. גם לאחר כחמישים שנה מזכירים זאת בכל מפגש יזום או מקרי. אני זוכרת את דודיק שאינו מפחד להודות בחולשותיו. לדוגמא: הוא טען כי מעולם ולעולם לא ידע להבחין בין שניים לשתיים. הוא פתר את הבעיה בהמצאת המושג "שְתְנֵיֵים"! הוא גם הסביר לנו כי כאשר אנו פורצים באמצע השיעור בצחוק שאינו מבין את פשרו הוא תמיד מסתובב ללוח ובודק אם מכנסיו סגורים… זכור לי במיוחד הטיול השנתי לאילת לקראת סיום ביה"ס: חמישה ימים – שעות ארוכות אינסופיות – במשאית, ודודיק עמנו כמובן ואינו מנצל את זכותו לשבת בנוחיות בקבינה של הנהג. כבר ביום הטיול הראשון פנתה אליו שולה כהן בבקשה כי יפסיק לקרוא לה שולמית. דודיק התנה את הסכמתו בכך שהיא תצליח לפנות אליו עשר פעמים ברציפות וללא טעות בתואר "מר קליינמן דוד", כשכל טעות שולחת אותה לתחילת הספירה. במשך חמישה ימים ארוכים ניסתה שולה להצליח במשימה וכשלה פעם אחר פעם. לאחר הטיול דודיק כינה אותה עד סוף הלימודים לפי בקשתה. דודיק היה לי מופת למורה אהוב שהעניק לנו תלמידיו חוויה חינוכית בלתי נשכחת, והיה אחד הגורמים המשמעותיים לבחירתי לעסוק בחינוך במהלך חיי הבוגרים. יהי זכרו ברוך.   צפור תבור רוזנטל 5.10.11                   בשם קבוצתנו, אנו מבקשים להביע השתתפות בצערה של יהודית פאר, ארכיונאית במושב גן חיים על מות אחיה דוד אגמון ז"ל ודינה קליינמן גיסתו. דודי , כפי שנקרא בפי מכריו, היה דמות ציבורית ידועה בעל ידע היסטורי רב על תולדות המושבים באזור ובמיוחד על גן חיים. לימד שנים רבות בבית ספר צופית והעמיד דורות רבים של תלמידים. את דעותיו פרסם בבלוג של אדמתי ואת סיפוריו-זיכרונותיו פרסם באתר של מושב  גן חיים  תנחומינו  למשפחה, ליהודית, לדינה קליינמן, חברתנו לצוות ארכיון שדה ורבורג ולבית גן-חיים.   יהי זכרו ברוך. ביום שני 12.9.12 התקיימה בגן חיים אזכרה לדודי קליינמן במלאת שנה לפטירתו. מובאים בזאת דבריה של ורדה גנזך – תלמידה ממחזור כ"א. דודיק   יקר ! בין מגוון  תפקידיי  לאורך השנים במערכת החינוך  הנני  מורה להוראת התיאטרון אחד מתרגילי הבמה  הנם: לו יכולת לפגוש את  האיש מה היית אומר לו? היית לי מורה  לחיים,מורה  דרך  כשהגעתי לחברה מגובשת  ואני  חדשה , ביישנית הגעתי מעיר  לחיי מושב , לשלוש  השנים האחרונות של בית הספר היסודי. שנים כה משמעותיות בשלב התפתחותי של ילד. במהירות  ובמיומנות  ובעיקר בהערכה  זיהית את  הפוטנציאל שבי. ואני זקפתי קומה . כל שיעור אתך היה בגדר חוויה ,אהבתי כל יום לימודים. לימים  שהפכתי אני לאשת חינוך העוסקת בהוראת ילדים ומבוגרים בטוחה שאותם ציוני דרך  ששתלת  בי/בנו התלמידים האירו לי את   דרכי ,הלכו והולכים עמי לאורך כל הדרך. כך צריך להיות מורה לתלמידיו- משהו קצת אחר מכולם. אנשים מסוגך  הם יחידי  סגולה אל אנשים מסוגך  תמיד  חשים געגוע. ועל כך  הייתי אומרת לך :  זכיתי !!! תודה!!! ורדה  גנזך– יונגרמן כותבת-מספרת- משחקת  15.9.12     קרא עוד...

 עלי רוזנבלט 30.6.1921 – 9.7.2013 ביום רביעי, 10.7.2013 בשעה 18.00 הובא למנוחת עולמים חברנו עלי רוזנבלט. בדרכו האחרונה בשבילי הכפר שאהב אל גבעת בית העלמין. לעלי, יליד 1921, מלאו לפני שבוע 92 שנים של עשייה, איכפתיות ומעורבות. ממייסדי הכפר ובר סמכא להיסטוריה שלו. אנו שולחים תנחומינו לילדיו: מיכה, נלה, עוזי  ומשפחותיהם. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, מוקפת בנופים, בציוצי ציפורים וברוח קלה בין הברושים. יהי זכרו ברוך. דברי ההספד של נלה דברים של משפחת סגל דורלי ועלי רוזנבלט – ותיקים מספרים קרא עוד...

חברים יקרים,     ביום  ששי 28.10.2011 לפני שהשבת ירדה עלינו נפרדנו מחנה להמן היקרה.    חנה חוותה לפני שבועות ספורים פרידה קורעת לב מבעלה הנס ומבנה יואל.    חנה מוכרת לכולנו כאישיות נעימה ועדינה ביותר. כל מה שעשתה נעשה ביושר פנימי עמוק מלווה בשאר רוח נדיר. היא שמשה כאחות המרפאה בכפר במשך שנים רבות ומעבר למזור הרפואי העניקה תמיכה נפשית לכל  הנכנס למרפאה. אשת משפחה חמה וחרוצה. חיוכה הטוב לא ימוש מזכרוננו. נלווה אותה בדרכה האחרונה  בלב דואב מלא אהבה   יהי זכרה ברוך   נורית שטרנברג  ואורי שחם   28.10.11                 זיכרונות של חובשת במרפאת שדה ורבורג / מתוך חוברת החמישים  1938 – 1988   את שירותי הרפואה בשנים הראשונות של הכפר קיבלנו ממרפאת צופית. כביש, כידוע טרם נסלל ונאלצנו לכתת רגלינו בחול הטובעני. גם עגלת תינוק למה שהייתה לא ניתן היה להוביל בחול לכן נשאו החברות את התינוקות על הידיים. בשנת 1950 נבנתה המרפאה בשדה ורבורג באותו מקום בו היא שוכנת בהווה. אך מידותיה היו קטנות יותר – חדר משותף לרופא ולאחות (החדר של יולקה היום) חדרון לאחסון ארון התרופות ופרוזדור צר להמתנה. את עבודתי כחובשת בכפר התחלתי כשנה לאחר בניית המרפאה. קדמה לי שכנתי דולי. עבדתי בצמוד לרופא בחדר אחד. אוכלוסייתה החולים שבקרה במרפאה בשנים הראשונות הייתה בעיקר מקרב מיעוט החברים המבוגרים ה"יקים" שרובם לא ידעו מילה בעברית לעומת זאת ד"ר אלג'ם צעיר, בלתי מנוסה, שלא הבין את רחשי ליבם של המבוגרים היו לו בעיות תקשורת איתם כי עקב עברו כניצול שואה התנגד אפילו לדיבור השפה הגרמנית, כך שבקושי נוצרה "כימיה" בינו לבין אותם פציינטים מבוגרים, שיותר מכל היו זקוקים לאוזן קשבת ולהבנה. הרופא הנזכר הפסיק את לימודי הרפואה בחו"ל בעקבות המלחמה וכשהגיע לארץ עבד בחקלאות ובבניין ורק עם הקמת הפקולטה לרפואה כשחיפשו סטודנטים לרפואה, נקרא להמשיך בלימודיו. שדה ורבורג הייתה מקום עבודתו הראשון וקשר הדוק נותר בינו לבין החקלאים והעובדים הצעירים אולם לא נוצר קשר כשזה בינו לבין היקים, וכך נאלצתי להיות המתרגמת והמנווטת. באותם ימים טרם המצאת הסולפה והאנטיביוטיקה היו החברים מגיעים למרפאה לטיפול בכל פצע או שריטה שתפחה. כאן נמרח יוד, שם נמרחה משחה ונחבשו הפצעים שהיו רבים, בעיקר אצל ילדים שהרבו לשחק בחול. מכיוון שהגיעו לטיפולים אלו לעיתים קרובות, נוצר קשר אישי הדוק ביני לבין החברים הגדולים והקטנים.   באותם ימים קבלנו הכל במשורה. גם תחבושות לא קבלנו באופן חופשי, ולכן היה צורך להשתמש בהן שימוש חוזר. לשם כך קבלתי פרימוס וסיר בישול. הרתחתי את התחבושות ותליתי לייבוש בחוץ. את הנקיות הנחתי בקערה והפציינטים הממתינים לתורם נרתמו לעבודה וגלגלו אותן לשימוש חוזר. את מכשירי הטיפול, המזרקים והמחטים שאף הם לא היו חד פעמיים, הייתי מרתיחה בכלי הנקרא: סטריליזטור ולאחר מכן ניקיתי את חורי המחטים בחומר חיטוי והעברתי חוט דק דרכם. לפני המצאת האנטיביוטיקה טיפלו בסולפה שעזרה רק חלקית. האנטיביוטיקה חוללה פלאים אך המרפאה לא קבלה חמר זה שניתן בזריקות, ועל החברים היה לנסוע לכפר סבא ולהביאו. כשקיבלתי את החמר רתמתי את הפרדה לעגלה ונסעתי אל החולה.      קופת חולים לא סיפקה את כל שנדרש למרפאה. ועל כן מצאתי את עצמי לעיתים קונה את צרכי המרפאה מכספי הפרטי – מזרקים למשל. גם כשהיה קר בחורף וביקשתי תנור לחימום, הציעו לי בהתחלה להניח את ידי ולחממן מעל הסטריליזטור. רק יותר מאוחר הגיע הנפט.   שנים רבות לא יצאתי לחופשה כיוון שלא נמצאה מחליפה בסביבתנו. האנשים נקשרו אלי מאד והתרגלו לכך שתמיד אפשר למצוא אותי במרפאה. אחרי שנים כשהגיעה מחליפה ויצאתי סוף סוף לחופשה קצרה, היו שנכנסו למרפאה כהרגלם, לא הבינו מה קורה ויצאו כלעומת שבאו כלומר, האנשים לא באו בענייני מחלות ותרופות אלא גם כדי להתייעץ ולמצוא אוזן קשבת. כך הייתי לעיתים "האוזן המאזינה". הייתה לי תחושת סיפוק בגלל האימון שרחשו לי החברים. עם הזמן הכפר הלך והתרחב נוספו חברים, הילדים גדלו, את המרפאה הרחיבו וגם אופייה השתנה.        חנה להמן    1988                                                   התמונה צולמה ע"י הנס להמן הביאה לדפוס אסתר רוט סלע               ותיקים מספרים – ראיון עם חנה להמן         קרא עוד...

פנחס שטרן ז"ל הובא למנוחות בבית העלמין בשדה  ורבורג ב- 13.8.2013 פנחס (טיבי) ואווה שטרן בימים יפים שלהם אבא יקר אנחנו כאן כל המשפחה אמא, אני, רחל, החתנים, הנכדים, בני זוגם ויתר בני המשפחה. באנו להיפרד ממך בדרכך האחרונה. תמיד נזכור אותך כבעל מסור, אוהב, דואג לאמא, כאבא חם שלא חסך מאיתנו כלום, כסבא נהדר, לנכדים ולנינים שהיו כל עולמך, ועד כמה אהבת לעזור לכולם. החיים שלך לא היו קלים, עברת את השואה במחנות הכפייה, איבדת את המשפחה והתחלת חיים חדשים עם אמא בישראל וגויסת מיד למלחמה חדשה – מלחמת השחרור. כל חייך עבדת קשה, כשבראש מחשבותיך הייתה הדאגה למשפחה עד יומך האחרון. השנים האחרונות לא היו קלות מבחינה בריאותית ולמרות זאת עם העקשנות שלך המשכת לעבוד ולטפח את הפרדס שהיה מקור אהבתך וגאוותך. לפני מספר חודשים עקרת את הפרדס כי הרגשת שאתה לא יכול להמשיך לטפל יותר בפרדס. זה סמלי לפרידה שלך מכל היקר לך. לפני שבועיים בשיחה עם אמא הרגשת שהסוף שלך קרב ושאלת אותה איך היא תסתדר כאשר היא תישאר לבד. אבא אנחנו מבטיחים לך שנמשיך לדאוג לאמא והיא לא תרגיש לבד. אבא התחשבת תמיד בכולנו נפרדת מאיתנו במהלך חופשת המולדת שלי שתוכננה ממזמן, וזכיתי להיות איתך עד הרגע האחרון. רק לפני שבוע נפגשנו בארוחה משפחתית והיית שמח ומאושר לראות את כולם. אבא התמזל מזלנו לזכות באבא וסבא כזה נהדר ותמיד ננצור את הזיכרון שלך בליבנו. אוהבים אותך. תנוח על משכבך בשלום ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים.  קראה איילה נכתב על ידי הבנות איילה ורחל סבא טיבי שלנו מה אפשר להגיד על מישהו שרק לפני שבוע עוד היה בן אדם עצמאי ומלא חיים ונסעת עם סבתא לסידורים בכפר סבא? היית אבא נפלא וסבא נהדר עם לב ענק ואהבה אינסופית, שכנראה לא היה יכול להכיל בסופו של דבר את טוב הלב שלך. אנחנו זוכרים אותך בתור איש חזק, שהעבודה היא חייך – בפרדס ובגינה, תמיד מטפח ומשקה את העצים שיגדלו ויישאו פרי. אתה בן אדם מסור לסבתא ולכולנו, משכמך ומעלה. עברת המון בחיים ותמיד דאגת לכל מחסור. כשהיינו קטנים וגם היום, תמיד היה כייף לבוא אליך ולסבתא, להתפנק ולכייף וגם לטייל לך על הגב ולנסוע לפרדס על הטרקטור ואספנו תפוזים בשק.. גם האוכל היה מרכיב חשוב בחייך ותמיד דאגת לנו, "תאכלו, תאכלו" אמרת לנו והאוכל כל כך טעים ! המלצת לנו על הלחם עם הבצל המפורסם, הפקאנים הקלויים, הפיתות על הכיריים והכנת מלפפונים חמוצים וריבות נהדרות. סבא, נוח על משכבך בשלום ותשמור עלינו מלמעלה, כי אנחנו כבר מתגעגעים אליך. מכולנו באהבה עד השמים ובחזרה. קראה הנכדה עדי כתבה בשם הנכדים אורלי אבלס שם פרטי : טיבור-פנחס               שם משפחה : שטרן מושב שדה ורבורג שם פרטי ומשפחה TIBOR STERN שם משפחה קודם / מהבית : שטרן           בלועזית STERN שנת לידה 1925    עיר לידה טרצל            בלועזית TARCAL               ארץ הונגריה שם האב  יצחק               שם האם אילונה תאור החיים בטרם השואה מאז שנולדתי ועד 1942, חייתי באותו המקום. היינו בבית שישה אחים וההורים. שתי האחיות היו תופרות ואז שני אחים נוספים היו מגויסים, אחות נוספת הייתה בת 15 והייתי אני. אבא שלי היה סנדלר ואמא הייתה עקרת בית. היינו משפחה נורמאלית כל זמן שהיטלר לא עלה לשלטון והגרמנים לא נכנסו להונגריה. היו יחסי-שכנות טובים עם הנוצרים ולמרות זאת הם שמחו כשבאו לאסוף את היהודים. ההונגרים היו עוזרים נאמנים של הנאצים. מהלך החיים בזמן השואה בשנת 1942 עברתי לבודפשט כמו כל הצעירים שהיו בבית ובסוף שנת 1943 גויסתי למחנה עבודה, כמו כל הגברים הצעירים ושם עבדנו בעבודת פרך – תיקנו פסי רכבת שהופגזו, חפרנו בונקרים, תעלות. באוקטובר 1944 העבירו את הפלוגה לאוסטריה ואז ברחתי עם כמה חברים ועברנו ליוגוסלביה. שם הצטרפתי לפרטיזנים ומי שרצה לתת דם, אז הרוסים שילמו לו על כך וזה פרנס אותי. משם עזבתי בדצמבר 1944 לרומניה, כי שמענו שהסוכנות היהודית פועלת שם. אז כבר הרוסים התקדמו להונגריה והיו לי תעודות מהפרטיזנים שהייתי איתם. זה עזר לי להצטרף לרוסים כשהם התקדמו לכיוון הונגריה ומאוד שמחתי שאפגוש את המשפחה שלי. בסוף דצמבר 1944, יחד עם הרוסים, חזרתי למקום הולדתי כי הרוסים כבר כבשו את החלק הזה בהונגריה. לאכזבתי הגדולה והרבה מצאתי בית ריק, רק 4 קירות, בלי אף אחד. הבית רוקן לחלוטין על ידי השכנים ה"טובים". אז כבר היו בעיר מולדתי שני גברים שחזרו ממחנה העבודה והתארגנו והתחלנו לעסוק במסחר. שנה מאוחר יותר חזר אח אחד שגם היה במחנה עבודה וגם נודע לי שאחות אחת שנשארה בחיים הועברה מברגן-בלזן לטיפול בשבדיה, היא הייתה חולה בשחפת ובמצב קשה מאוד. היא קיבלה טיפול מהצלב האדום, חייה ניצלו והיא עלתה לארץ ב-1950 עם בעלה ותינוקת. האח שנשאר בחיים, ביילה (דב) עלה לארץ. שניהם כבר לא בחיים. נשארתי לבדי מתוך 6 ילדים וההורים נספו. מקום שחרור ברחתי ביוגוסלביה ב-1944 וזה מבחינתי היה השחרור. במלחמה איבדתי את ההורים ושלושה אחים – רוז'י, חוה ושנדור (שוני). מסוף המלחמה עד העלייה לארץ במאי 1946 התחתנו בטרצל, מקום מגורינו וקיווינו שאולי מישהו מהמשפחה יחזור.. הלכנו לבודפשט והיינו שם בהכשרה ומשם יצאנו לדרך, לעלייה. בנובמבר 1946 עזבנו את הונגריה במטרה לעלות לארץ. היינו קבוצה שהשליחים ליוו אותנו ויכולנו לקחת איתנו רק 5 ק"ג כל אחד כי נאמר לנו שעוברים את הגבול מהונגריה ליוגוסלביה כפליטים מפולין (בכדי שלא יתפסו אותנו) ושם נחכה לאונייה שתיקח אותנו לארץ. ביוגוסלביה חיכינו במשך כמה שבועות ואת כולנו הכניסו לבית-ספר וישנו על הרצפה (היה חורף וקר) והיינו שם עד שהאונייה הגיעה. היו 2 אוניות – הגדולה, "כנסת ישראל", אשר עליה עלו אנשים מבוגרים עם תינוקות ונשים בהיריון והאונייה השנייה (הקטנה) "אנסטסיה", ששטה כמו קופסת גפרורים ועליה היו אך ורק צעירים ללא ילדים ונשים לא בהיריון ואנו היינו על האונייה הזו ועוד ביוגוסלביה היא עלתה על שרטון ושכבנו בבטן האונייה על דרגשים – בלי נעליים, כמובן וקיבלנו פקודה לעלות מיד על הסיפון ובקרבת האונייה היה סלע והיינו צריכים לקפוץ על הסלע. מי שלא יכול היה לקפוץ, היה צריך להשתלשל בחבלים. את הציוד זרקו על הסלע וכל אחד חילץ משהו מהאונייה בלי קשר לשייכות של הציוד. לי, למשל, היה זוג נעליים – אחד של גבר ואחד של אישה ולא יכולתי לדרוך על הסלע משום שהוא מאוד דקר. אז אמרו לנו לחכות לאונייה השנייה שיצאה איתנו ביחד – "כנסת ישראל". השליחים שלנו נכנסו לכפר והכפריים אפו לנו לחם, כי היינו פליטים שהאונייה שלנו טבעה ולא נאמר להם שאנחנו יהודים ומה מטרתנו. צירפו אותנו לאונייה "כנסת ישראל" שכבר אז הייתה צפופה. בסופו של דבר היינו על האונייה כ- 4000 אנשים וזו הייתה העלייה הכי גדולה באותה התקופה ! האונייה הייתה ישנה מאוד ופעם היא העבירה פחם ועל-אף הצפיפות היא אכלסה אותנו. היטלטלנו בים והפליטים סתמו את החורים באונייה בעקבות המים שנכנסו ולא ידענו שאנחנו בסכנת חיים כל כך גדולה !!! לקח חודש ימים עד שהגענו לחופי ארץ ישראל וכבר ראינו את האורות של חיפה וזה מאוד ריגש אותנו ולמרות שהאונייה רצתה להתחמק כמה פעמים מהבריטים, אז הם תפסו אותנו ובדיעבד הבנו שהם ידעו מראש שאנחנו בדרך. הכינו אותנו שנילחם ולא ניכנע. בימים האחרונים להפלגה כבר לא חילקו לנו קופסאות שימורים (בכדי שנשמור אותם ונזרוק על הבריטים) וגם המים לשתיה אזלו כמעט לחלוטין. הבריטים לא היו עדינים – קודם התיזו עלינו מים רותחים, לאחר מכן גז מדמיע ואז פרצה פאניקה באונייה ובעקבות זאת גם היו שני הרוגים. בסופו של דבר נכנענו והעבירו אותנו לאונייה בריטית מגודרת בגדר-תיל אבל ללא זרם-חשמלי (כמו שהיה באושוויץ) וכך הגענו לקפריסין. בקפריסין היינו 9 חודשים ושם, בכל חודש, חילקו סרטיפיקט (אשרת-כניסה) בהתחלה לנשים בהיריון ולתינוקות. היינו בין הקבוצה האחרונה שקיבלה את הסרטיפיקט והגענו לארץ בנובמבר 1947 (שנה אחרי שיצאנו לדרך) וישר נלקחנו מהאונייה למחנה-ההסגר בעתלית, שם שוב ריססו אותנו והפרידו בין הגברים והנשים, כאשר המגורים היו בנפרד אבל במהלך היום יכולנו להיפגש ושם היינו 6 שבועות ומשם שלחו אותנו למחנות-אוהלים ברחבי הארץ ואנחנו היינו בקרית-שמואל ומשם העבירו אותנו למחנה-אוהלים ברעננה שהייתה ישוב קטן עם הרבה פרדסים, כמו בכל איזור השרון. משם הגענו לכפר-סבא וקיבלנו דירת-חדר ומהסוכנות קיבלנו 2 מיטות-ברזל, 2 מזרונים וגם 2 שמיכות. השירותים היו בחצר של בית. שם גרנו ובמאי 1948 גייסו אותי לצבא, למלחמת השחרור והצבא שילם את שכר הדירה ולקיום גם קיבלנו סכום כלשהוא שהספיק לדברים המינימאליים. שירתתי כאמור במלחמת השחרור ובמהלך המלחמה נולדה בתנו הבכורה, רחל. בשנת 1952 נולדה בתנו אילה ובספטמבר של אותה השנה עברנו לשדה-ורבורג, מושב שיתופי-חקלאי בשרון ולמדנו את החקלאות ומה שקשור לזה וכאן אנחנו גרים עד היום. תקומה תאריך עליה לארץ : בנובמבר 1947 הגענו לארץ מקפריסין מסגרת העלייה לארץ : אוניית מעפילים שם בן הזוג : אוה                       שנת נישואין : מאי 1946              מקום : הונגריה עיסוק : בשנת 1952 עברנו לשדה ורבורג ומאז אנחנו גרים פה. עבדתי כמנהל עבודה ב"פרי-אור" והיה לנו 500 דונם של פרדס משותף ואותו ניהלתי עד שיצאתי לפנסיה, בד בבד בניתי את המשק עם הרבה עבודה קשה ולצערנו היום כבר אין פרדסים. פשוט עצוב. אין מספיק מים ואי-אפשר להחזיק פרדס. בכל המלחמות הייתי מגויס, עשיתי מילואים במשך הרבה שנים ובזמן מלחמת ששת הימים הייתי מגויס יחד עם רחל, הבת שלי. בזמן מלחמת ששת הימים, אשתי הייתה לבד בבית והחזיקה את המשק יחד עם בתנו אילה, בת ה-15. היו לנו – פרה, עגל וגם עגלה עם חמור. בשדה ורבורג היו חולות עד הברכיים ותחבורה לא נכנסה לכאן. אם רצינו להגיע לקולנוע בכפר סבא אז נסענו עם שתי הבנות שלנו בעזרת העגלה עם החמור והשארנו את זה בחצר של חברים שלנו בכפר סבא. עד היום אני נהנה לעסוק בפרדסנות וזה ממלא אותי מאוד ונותן לי סיפוק ! שמות הילדים : רחל ואילה נכדים : אורלי עדי שירי אורי ושני נינים : תום ויואב  ראיינה ורשמה : אורלי אבלס (הנכדה) קרא עוד...

  נפרדים מחברתנו היקרה דרורה מגל דרורה – בנחישות האופיינית לה נאבקה במחלתה וחיה חיים מלאים כמעט עד שכבה נרה   דרורה השאירה מורשת משפחתית מוצקה ל"שבט מגל" ונגיעה בעלת משמעות בכל אשר עשתה בחייה     יהי זכרה ברוך   הלוויתה התקיימה ביום שישי 4.11.2011 בשעה 15.00 בבית העלמין בשדה ורבורג קרא עוד...

ביום שני 20.1.14  נפרדנו מחברנו האהוב, זאב קיפרמן. אדם נעים הליכות, חרוץ, חברותי, אוהב אדם.  חיוכו במאור פנים ,ברכתו הלבבית לכל ילד ומבוגר יזכרו לעד. במו ידיו הקים משק חקלאי ועבד כל עוד בריאותו אפשרה זאת. עמד בגבורה בכל תלאות ימי מלחמת העולם השנייה,  הקים משפחה לתפארת ועשה למענה כל שניתן. היום נפרד בצער מזאב .  נוח לך באדמת שדה ורבורג שאהבת כשמסביבך נופי השדות מאופק עד אופק. אנו משתתפים בצער הינדה אשתו, בנותיו, חתניו ונכדיו.  יהי זכרו ברוך קרא עוד...

  ביום חורפי עצוב, בחודש דצמבר 2011 נפרדנו מרותי טאו- רוזנפלד לאחר מחלה ממושכת. רותי חיה עם בעלה ברוך בקרית מוצקין. להם 2 ילדים ליאורה ורון. נולדה בשנת 1936 בגרמניה. הוריה סימה והרי טאו עלו לארץ ווהתיישבו בשדה ורבורג. בילדותה למדה בצופית, ב"מאיר שפייה" וב"בן שמן". היתה החיילת הראשונה בשדה ורבורג. רותי, אשת משפחה ואם חמה הצטיינה בנתינה אין סופית, עזרה לזולת, בעלת תושייה ואופטימיות רבה עד יומה האחרון.   ביום שישי 3.2.2012 התקיים טקס גילוי מצבה בבית העלמין הקטן בקיבוץ החותרים, מול הים הכחול, שם בחרה רותי למצוא מנוחה אחרונה. על מצבתה חרוטות המילים: "הינשאי ספינה ושוטי, מה רבים הכיסופים…" ספדו לה בחום בעלה, נכדה – רון וחברה קרובה. יהי זכרה ברוך.   בברכה, נורית שטרנברג ואורי שחם     קרא עוד...

  ביום רביעי  5.2.2014 ,ליווינו את חברנו דב ירקוני בדרכו האחרונה אל בין הברושים שעל גבעת בית העלמין בשדה ורבורג.   נפרדנו מחבר ותיק שחי שנים רבות בכפר והיה מוכר ואהוב על כל התושבים.   דב בילה את שנותיו האחרונות בכפר סבא, בבית "גיל פז" ונהנה משפע פעילויות.   הלוויה הסתיימה בשירת הקהל כולו – אחד מהשירים שדב אהב- "נשב בחוץ" ואמנם היתה הרגשת ביחד…   …נשב בחוץ, כל כך יפה, יפה הליל נשיר רעים, נשיר לקול צלילי מיתר שירים פשוטים, שירים יפים על אהבה וקיץ, שירי הלב ההם  שירי שירי הלב ההם שאין כמותם…     יהי זכרו ברוך           דב, השכן שלי- זכרונות   אני זוכרת שבאתי לשדה ורבורג באמצע חודש אוקטובר 73 – מלחמת יום כיפור, עודד מגויס, אני לבד עם 2 ילדות קטנות. דאגה גדולה בלב, בדידות, חוסר ודאות  לגבי העתיד. היו עופות בלול ולי אין מושג איך מטפלים בהם ומה עושים בכלל. אתה וחוה הבחנתם בשכנה הצעירה ,האבודה שהגיעה לכפר. לא עבר זמן ודפקת בדלת לשאול במה  אפשר לעזור. בלי הרבה מילים באת למשק לשפוך את התערובת מהשקים לחביות, בימי איסוף הביצים הגעת להוציא את הביצים לסככה הקטנה בחזית המשק וידעתי שלכל מה שאצטרך אתה הכתובת. מהר מאוד גם חווה נכנסה לתמונה, הזמינה אותי והבנות לקפה ועוגה ובהמשך גם הגיעו המתכונים והוראות הסריגה. חגית ודודו נהיו החברים הכי טובים, ואתה היית רואה את הגר,מלטף את ראשה, ושואל "מי זאת הילדה המכוערת הזאת?" וצוחק. באותם ימים ביתכם היה עבורי בית שני. לפני כשבועיים כשביקרתי אותך העלינו אותם זכרונות וצחקנו- אך דבר אחד שכחתי להגיד לך.  בזכותך ובזכותה של חווה התקופה הכי קשה בחיי שזורה גם בזכרונות יפים- ואיתם אני נפרדת ממך. רוזי לוי פברואר 2014 קרא עוד...