מסיפורי הכפר

הצדעה לענף הפרחים בשדה ורבורג ביוזמת ארכיון הכפר יהודה שטרן בחממת הציפורן – שנות ה-60 עגלת קטיף הפרחים ממשק אברהם מרגולין ז"ל קדמה את פני שלושים וחמישה אורחי בוקר ההצדעה למגדלי הפרחים שנערך בארכיון-מוזיאון ביום ו' 28.6.13 רם מרגולין תרם מספר כלים חקלאיים לזכר אביו – האכר החרוץ, ואחיו- נוחיק. איציק ידין שיפץ פגישות נרגשות של מגדלי הפרחים מהכפר עם אלה שעזבו; דוד בלזדה מכפר יהושע, אסתר הופר מרמת הכובש. אורי שטרן ארגן והנחה בחן את המפגש כולו. הוא פתח וסיפר את סיפורו של ענף גידול הפרחים בעבר, אלון לוסטיג ומיכאל שטרן ספרו על משק הפרחים של משפחתם. צילומים נוסטלגיים של שדות הפרחים והחממות הפרסים שקבל יהודה שטרן ויחזקאל הופר הוסיפו נופך צבעוני לדבריהם. אלה ובוג'נה – הלא הן עליזה ובינה טביש דוידי תבור סיפר זכרונות על מוטקה וגנר ז"ל ועל משק הפרחים שפיתח. דבריו רגשו ועוררו צחוק ודמע… סיטונאי הפרחים -האחים לבית אקיקי כבדונו בנוכחותם וספרו על ההסטוריה המשפחתית והתפתחותם לאנשי עסקים מצליחים וכמובן אודות הקשר רב השנים עם מגדלי הפרחים בכפר.                                                              שדה טגטוס – משפחת רוט קוטפת עם קנועה מטירה. 1960 אורחת אחרת היתה-עדה כהן הקשורה בקשר רב שנים עם בורסת הפרחים בהולנד (FLORA HOLLAND- ראו אתר) והציגה סרטון שתאר 100 שנות קיום בורסת הפרחים בהולנד. עמי יערי "הספיד" את ענף הפרחים. סיפר על משק הוריו, דב יערי ז"ל ויולקה. על אגרקסקו ומועצת הפרחים ולבסוף על הצטמצמותו של הענף. אחרון מגדלי הפרחים שעדיין מגדל בכפר סחלבים הינו המדען איציק דישון, איש עין גדי לשעבר, שסיפר בקצרה על פועלו בשטח זה.(למתעניינים מומלץ לבקר בחממה במשק בנדע ) זה מעיין סגירת מעגל ; במשק שטיינר , ראשון מגדלי הפרחים בשדה ורבורג, גידלו גם סחלבים – ואז היו חלוצים בנושא זה. והנה עתה כשענף גידול הפרחים כמעט נעלם בכפר -יש בכפר עדיין מן היופי הזה! תודות לאורי שטרן על הבוקר המעניין והמרגש, תודה לכל אלה שעזרו. אתם מוזמנים לשלוח לארכיון תמונות של ענף הפרחים בכפר. ארכיון שדה ורבורג [sdewarburg.archive@gmail.com] קרא עוד...

יישוב נידח ללא שמץ של טכס, ותרבות "מוזרה" שהטמיעו ה"ייקס"   כתב: אורי שחם, לרגל חגיגות 75 שנים לעלייה החמישית היא עליית ה"ייקים" אשר אחת מחגיגות אלה, נערכה בבית-העם בשדה-ורבורג ב – 19.5.2011.     עם היווסד היישוב ומצב כלכלי, באנגלית היה  Shit השפה השלטת במושבה הייתה גרמנית אסיפות התכנסו, ישיבות נוהלו אז… על טהרת השפה האחת והיא, שפת אשכנז.   טהרת השפה אמרתי ידידי? אוי לי ואללי! אם היה מקשיב לה היינה היה מתפלץ לו, ודי. זה היה שעטנז של גרמנית ועברית משונה אך התאימה במושבה לכל תקופת זריעה ולכל עונה.   דוגמא קטנה ואולי נקרא לה דוגמית על איש, איש גהה ייצט צום סיבוב, ביס אובן אאוף דם כביש איש גהה אין דן לול אונד זמלה די ביצים איש הופה יטצט תרנגולות, מאכן קיינר- ליי קונצים.   בוטנאי היה ורבורג פרופסור, וציוני, שכולו פעילות ותרומה מקומו האמיתי בסיפור הציוני, נגרע משום-מה מרשימת גדולי אומה, למעלה מ-1200 צמחים גילה והגדיר וזהו הישג כלל לא קט, נמצא ביניהם גם האגוז המוכר לכולנו, הוא אגוז המוסקט.   מושבה נקרא אז יישובנו המוקם, בפי כל, לא כפר לא מושב כך על- פי הכתוב בפרוטוקול. כי מושב זאת לדעת הוא ישוב סוכנותי ומפא"י סוציאליסטי ואנו הרי מן המעמד הבינוני באנו, "נבך" איליטיסטי.   כך גם נבחנו במושבים בסביבה ללא שפר ילדי רסקו" נקראו ילדינו הרכים, רשמית בביה"ס." לא הייתה זאת מחמאה הייתה זאת הבעת בוז כללית כלפי ילדים פליטים אשר טרם שלטו בשפה העברית.    חינוך וקולטור היו בראש סולם עדיפות עד הלום לא היה מצב בו איש לא ברך את חברו ברחוב לשלום. מזקן ועד טף נדו ראשים בברכה, מנהג זה איננו קיים כבר כיום, שלום מימין ושלום משמאל שלום וברכה וברכה לשלום.   ידוע על מקרה אמיתי ואין כאן אף קורטוב של בידור על אחד מילדי המושבה שנקרא אל אביו לבירור, לא אמרת שלום ברחוב, כך האב, לאחת מנשות היישוב, אתה אץ רץ אליה עכשיו מתנצל ואומר, לא ישוב שוב.   ואם בענייני קולטור עסקינן בקונצרט ותיאטרון דומיננטי במושבתנו צמחה ופרחה לה פעילות אשר כזאת באופן אלגנטי אם בבית- העם, בבית פרטי או בבית הקפה של דורה שירה קלאסית ריקודים הצגות עד עלות השחר, אך ללא ההורה.   פרוטוקולים רבותי של ישיבות ואסיפות במושבה כיאה למעמד, נכתבו בגרמנית, במכונת הכתיבה, ואז בארבעים ושש הוחלט בהחלטה ללא ויכוח ושבר לרכוש למשרד מכונה משונה הכותבת בדפוס בשפת עבר.   בשנת שלושים ושמונה כאשר רתחו ה"מאורעות", הוקם מגדל תצפית עשוי בטון הניצב היום בבית הקברות. במלחמת שחרורנו שימש כתצפית אל עבר מיסקי מעבר לבתרון באמצעות ציוד צבאי תקני של אז והיא, משקפת תיאטרון.   על החינוך והקולטור דיברנו כבר לעיל, עבודה, היא היא המרכיב המרכזי בארץ-ישראל. לעבודה קשה חסרת ויתור חונכנו עוד מיני ינקות  את זאת ראו הורינו כחובה, וחשוב יותר… כזכות.   עוד בטרם הליכה לבית-הספר… להשקות את העצים וחיש מהר, להאביס את הפרות ולאסוף את הביצים. בדרכי עפר צעדנו לצופית לעיתים על חמור ללא אוכף ומרדעת אל מורינו, שירביצו בנו, תרתי משמע, חכמה, בינה, תורה ודעת.   לאחר שובנו מבית-הספר ובסיומם של עבודות שיעורי הבית עבודות נוספות במשק והרבה יותר מכמותו של זית. עבודה כזאת או עבודה אחרת ללא סליחה ללא ויתור, הליכה אחר הסוס או הפרד בעבודת החריש והקילטור.   ובערב כשהכול חשוך ותנים בפרדסים ובשדות מייללים תפקיד אחרון מוטל עלינו, תפקיד סגירתם של הלולים. זה היה הרגע בו הפחד השתלט, אימה גדולה חשש תמיר וכך כבר מילדות למדו כולם ללא מוֹ­רֶה: לזמזם, לשרוק, לשיר!   מסופר כאן סיפור על ילדות, לא הייתה זאת ילדות פושרת הייתה זאת ילדות פעילה במיוחד הרפתקנית ומאושרת. מרתק מה היו אומרים היום כל בעלי לשונות פלדת האל-חלד על עבודת ילדים של התקופה, וכל שומרי זכויות הילד.   גם בתחזית המזג שלחו ה"ייקס" את ידם ב"שטופ", שנים רבות בטרם הכרנו את וכסלר ואת רופ שיטת תחזית שאין בה מקום לטעות בשום דרך אותה הביאו הייקס מגרמניה, זה עבד כך, בערך…   כשקורא תרנגול מראשו של הר דומן כביר בקול רם וצלול ללא שמץ היגוי, אז ודאי ישתנה מחר מזג אויר או יישאר כך כהיום, ללא שמץ שינוי. (מתורגם מגרמנית)   מסתננים קראו להם אז, אלה אותם גנבים שחדרו מקלקיליה וגנבו כל מה שזז, פרות ועיזים,  סוסים ופרדות, ואף פטרוזיליה. בליל אפל אחד, ניסו הם לגנוב את חמורו של היינץ מן המשק, גיבורנו שרק במשרוקית, הם נסו והשאירו, נשען אל הקיר,  את הנשק.      ונוסיף גם תעשיה אשר צמחה כאן במחתרת אד-הוק, עליזה שמחה ומתרוננת, אך שיח היה לה עם החוק. ייצור האלכוהול מתפוחי-אדמה והכול בחשכת הליל, להביא שמחה ללב אנוש, לכבוד ולתפארת מדינת ישראל.   ניתן לכתוב עוד רבות על הווי, שמחה וקושי ומאבק אך לא אלאה אתכם מאזיני בטחינת מילים דק עד אבק. מחקלאות קשה כפי שהחלה כאן הדרך וכולם עובדים כאן כשדים, קיימת כאן היום תעשייה פורחת, איזה כיף, תעשיית הילדים.   מיישוב נידח שאיש עליו לא שמע וודאי לא ראה ולא דר, שקוע היה בחול בין קוץ לחילפה ובין אינג'יל לדרדר, כיום הוא יישוב לדוגמא ונשארה בו יותר רק משמץ של טכס היא אותה רוח חלוצית תרבותית "מוזרה" במקצת, שהטמיעו ה"ייקס".   קרא עוד...

שכונת ההונגרים ילדותי בשדה ורבורג עברה בשכונת ההונגרים הסמוכה לביתנו. בשנות ה- 50  היא כללה את משפחות: לוסטיג, אדלר, למפל, שטרן יהודה ושטרן פנחס, וחולדר, רקס, סטמפל, זומבק, מאוחר יותר הצטרפו לאה ומישה  ומשפחת ידין. הילדים: חוה למפל,  נעמי שטרן, ציפורה זומבק, דניאלה ואסתר רוט, מרי ואווה רקס, רחל ואיילה שטרן, יושקו אדלר, זהבה שחור, חנה וחולדר, חבורת ילדים מלוכדת ודי סגורה במונחים של היום, כולן בנות ויושקו אדלר גם. המשחקים שלנו היו בעיקר בטבע והמצאות פרי דמיוננו שהרקיעו לשחקים… "המכולת" של למפל – אותו מחסן שבו מכרנו וקנינו בלי כסף, היום גרים שם ריקי ותומר הורן. הליכה קבוצתית מאורגנת לפעילות אתגרית לצינור של הוואדי בו אספנו גם קוצים של דורבנים ( היום עובר שם הכביש המחבר לשפיים), הגדר החיה דמוית האריות ליד בית הקברות עליה טפסנו, (מאחורי הבית של אורי שטרן) ההתחפשות שלנו לכוכבות קולנוע (אסתר ויליאמס, ג'ינה לולוברג'ידה, סופיה לורן, מרטין קרול , ג'ואן קולינס ואחרות)  עם הבגדים של משפחת רוט שקבלה מעיר האורות פריס והשריקה האחת והיחידה "אל גינת אגוז" שתקפיץ אותנו בכל מקום בו נהיה בעולם! המכולת של ליטמנוביץ, מוסקט והקיוסק של שניידר בכניסה לכפר שבזכותו עדנה אונגר זכתה לכינוי "גברת לוקס". והיו לנו גם דמויות אופראיות: פיגארו הספר הלא הוא יהודה שטרן, דודה גולומב ז"ל שציפורניה היו תמיד משוכות בלכה אדומה וממנה למדתי על הבלש פרי מייסון. אימי האלגנטית, כמו יצאה מז'ורנל הייתה הולכת עם נעליים שטוחות בחול ומשהגיעה לכביש הראשי הייתה מחליפה לנעלי עקב. ארנה אונגר המורה לגרמנית שהייתה מעמידה שעון מתקתק על השולחן. לוחצת עליו בתחילת השיעור וכעבור שעה צלצל – אות לסיום השיעור. דיברנו בשפה שלנו ועד היום כאשר אנו נפגשים (לאחרונה בחג השבעים  ביוני 2008), אנו ממשיכים לשוחח באותם קודים ונזכרים בגעגועים: בסוס והעגלה של וחולדר איתו נסענו לכל מקום, המשאית של למפל, הנסיעות המשותפות לים של הרצליה באוטו של חיים טייץ, הויליס הראשונה של רוט, הקריאה הקבועה בשעה 10:00 של רחל שחור ז"ל לבתה זהבה – לאכול פירות. ההתרגשות לקראת יום שבת בו הוצג סרט הקולנוע השבועי ע"י  נחום מנה המסריט, והחשש שמא לא נספיק כי בימי שבת עזרנו בתפיסת ההודים שנכנסו לכלובים למסעם האחרון, השסק שחמדנו בחצר של מגדה ועלי אדלר אליו בחרנו להגיע בלילות דווקא…. וההליכה לגנים בחולות ואח"כ לבית הספר בצופית – ברגל, אלא מה? שערכה שעות.  אם תרצו אין זו אגדה ! זכורה לי אפיזודה בה אחותי דניאלה (המכונה גם צ'עצ'ועים וגננדל) ואני צעדנו לגן ביום קיץ חם. פגשנו את הרי טאו המיתולוגי (שחתם קצ'קה על הגלויות ששלח אלינו) שאמר: "ביום חמסין לא הולכים לגן". חזרנו הביתה כמובן, להפתעת ההורים. אני לא יודעת מי קשר את מי למשפחה מלוכדת אחת בשכונה, הורינו שהגיעו מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה ורצו להיות שייכים ומוגנים או שאנו הילדים מעצם היותנו "חברת ילדים עצמאית מאורגנת" –היא זו שסללה את הדרך לחיים מלאי תוכן ועניין. כילדה סקרנית סיפורי עבר ומתקופת השואה ריתקו אותי. אימי מספרת שהייתי יושבת שעות אצל זליג ופרידה הנצמן – שכנינו ממול ושומעת סיפורים. הייתה להם רפת (בנות, אתן זוכרות את עמר מטירה?) שבזכותה לכל מקום שאני מגיעה בארץ ויש שם ריח של פרות , אני נזכרת בשדה ורבורג. גם היום כשאני נפגשת עם יולישקה למפל מסנץ – סלובקיה ואדית שטרן אני מתרגשת כל פעם מחדש מאותו מספר כחול המוטבע על זרוען ואני מרגישה בשבילן ניצחון אדיר בעובדה שכל ילדיהן , נכדיהן וניניהן חיים לצידן. בהיותי באושוויץ בשנת 2002 בקרתי באותם צריפים ודאגתי לקחת מאבני ישראל מהכפר ומעין יהב – אז ביתי. לבית הקברות המטופח של שדה ורבורג, שהוא בעיני היפה ביותר בעולם, פינה מיוחדת בלב. הורי היקרים קבורים בו זה לצד זה וכל הגעה לשם מעבירה לנגד עיני את ההיסטוריה והזיכרונות של פרק חיים מיוחד במינו. מגדל המים המשקיף והשומר על המצבות שיש להן שמות מוכרים הוא גם נקודת תצפית על הכפר ואזור השרון ובימים אחרים גם שימש מתקן משחקים לילדים הראשונים. זוכרת איך פעם חסן מטירה היה דואג לקברים באופן אישי… יש משהו משותף לכל מי שמגיע למקום הזה ומה שמחבר עד היום את כל הילדים שגדלו בכפר זאת העובדה הפשוטה שכולם הכירו את הורינו וכך גם את השורשים שלנו. אני אוהבת ומתרגשת לשמוע שעדיין יש רבים שקוראים לי סטניה והם רק תושבי שדה ורבורג לדורותיהם. אמן! אסתר (סטניה) רוט סלע נכתב במאי  2009 קרא עוד...