ביום ששי 28.10.2011 לפני שהשבת ירדה עלינו נפרדנו מחנה להמן היקרה.
חנה חוותה לפני שבועות ספורים פרידה קורעת לב מבעלה הנס ומבנה יואל.
חנה מוכרת לכולנו כאישיות נעימה ועדינה ביותר. כל מה שעשתה נעשה ביושר פנימי עמוק מלווה בשאר רוח נדיר.
היא שמשה כאחות המרפאה בכפר במשך שנים רבות ומעבר למזור הרפואי העניקה תמיכה נפשית לכל הנכנס למרפאה.
אשת משפחה חמה וחרוצה. חיוכה הטוב לא ימוש מזכרוננו.
נלווה אותה בדרכה האחרונה בלב דואב מלא אהבה
יהי זכרה ברוך
נורית שטרנברג ואורי שחם
28.10.11
זיכרונות של חובשת במרפאת שדה ורבורג / מתוך חוברת החמישים 1938 – 1988
את שירותי הרפואה בשנים הראשונות של הכפר קיבלנו ממרפאת צופית. כביש, כידוע טרם נסלל ונאלצנו לכתת רגלינו בחול הטובעני. גם עגלת תינוק למה שהייתה לא ניתן היה להוביל בחול לכן נשאו החברות את התינוקות על הידיים. בשנת 1950 נבנתה המרפאה בשדה ורבורג באותו מקום בו היא שוכנת בהווה. אך מידותיה היו קטנות יותר – חדר משותף לרופא ולאחות (החדר של יולקה היום) חדרון לאחסון ארון התרופות ופרוזדור צר להמתנה.
את עבודתי כחובשת בכפר התחלתי כשנה לאחר בניית המרפאה. קדמה לי שכנתי דולי. עבדתי בצמוד לרופא בחדר אחד. אוכלוסייתה החולים שבקרה במרפאה בשנים הראשונות הייתה בעיקר מקרב מיעוט החברים המבוגרים ה"יקים" שרובם לא ידעו מילה בעברית לעומת זאת ד"ר אלג'ם צעיר, בלתי מנוסה, שלא הבין את רחשי ליבם של המבוגרים היו לו בעיות תקשורת איתם כי עקב עברו כניצול שואה התנגד אפילו לדיבור השפה הגרמנית, כך שבקושי נוצרה "כימיה" בינו לבין אותם פציינטים מבוגרים, שיותר מכל היו זקוקים לאוזן קשבת ולהבנה. הרופא הנזכר הפסיק את לימודי הרפואה בחו"ל בעקבות המלחמה וכשהגיע לארץ עבד בחקלאות ובבניין ורק עם הקמת הפקולטה לרפואה כשחיפשו סטודנטים לרפואה, נקרא להמשיך בלימודיו.
שדה ורבורג הייתה מקום עבודתו הראשון וקשר הדוק נותר בינו לבין החקלאים והעובדים הצעירים אולם לא נוצר קשר כשזה בינו לבין היקים, וכך נאלצתי להיות המתרגמת והמנווטת.
באותם ימים טרם המצאת הסולפה והאנטיביוטיקה היו החברים מגיעים למרפאה לטיפול בכל פצע או שריטה שתפחה. כאן נמרח יוד, שם נמרחה משחה ונחבשו הפצעים שהיו רבים, בעיקר אצל ילדים שהרבו לשחק בחול. מכיוון שהגיעו לטיפולים אלו לעיתים קרובות, נוצר קשר אישי הדוק ביני לבין החברים הגדולים והקטנים.
באותם ימים קבלנו הכל במשורה. גם תחבושות לא קבלנו באופן חופשי, ולכן היה צורך להשתמש בהן שימוש חוזר. לשם כך קבלתי פרימוס וסיר בישול. הרתחתי את התחבושות ותליתי לייבוש בחוץ. את הנקיות הנחתי בקערה והפציינטים הממתינים לתורם נרתמו לעבודה וגלגלו אותן לשימוש חוזר. את מכשירי הטיפול, המזרקים והמחטים שאף הם לא היו חד פעמיים, הייתי מרתיחה בכלי הנקרא: סטריליזטור ולאחר מכן ניקיתי את חורי המחטים בחומר חיטוי והעברתי חוט דק דרכם. לפני המצאת האנטיביוטיקה טיפלו בסולפה שעזרה רק חלקית. האנטיביוטיקה חוללה פלאים אך המרפאה לא קבלה חמר זה שניתן בזריקות, ועל החברים היה לנסוע לכפר סבא ולהביאו. כשקיבלתי את החמר רתמתי את הפרדה לעגלה ונסעתי אל החולה.
קופת חולים לא סיפקה את כל שנדרש למרפאה. ועל כן מצאתי את עצמי לעיתים קונה את צרכי המרפאה מכספי הפרטי – מזרקים למשל. גם כשהיה קר בחורף וביקשתי תנור לחימום, הציעו לי בהתחלה להניח את ידי ולחממן מעל הסטריליזטור. רק יותר מאוחר הגיע הנפט.
שנים רבות לא יצאתי לחופשה כיוון שלא נמצאה מחליפה בסביבתנו. האנשים נקשרו אלי מאד והתרגלו לכך שתמיד אפשר למצוא אותי במרפאה. אחרי שנים כשהגיעה מחליפה ויצאתי סוף סוף לחופשה קצרה, היו שנכנסו למרפאה כהרגלם, לא הבינו מה קורה ויצאו כלעומת שבאו כלומר, האנשים לא באו בענייני מחלות ותרופות אלא גם כדי להתייעץ ולמצוא אוזן קשבת. כך הייתי לעיתים "האוזן המאזינה". הייתה לי תחושת סיפוק בגלל האימון שרחשו לי החברים. עם הזמן הכפר הלך והתרחב נוספו חברים, הילדים גדלו, את המרפאה הרחיבו וגם אופייה השתנה.
