יישוב נידח ללא שמץ של טכס, ותרבות "מוזרה" שהטמיעו ה"ייקס"

 

עם היווסד היישוב ומצב כלכלי, באנגלית היה  Shit

השפה השלטת במושבה הייתה גרמנית

אסיפות התכנסו, ישיבות נוהלו אז…

על טהרת השפה האחת והיא, שפת אשכנז.

 

אם היה מקשיב לה היינה היה מתפלץ לו, ודי.

זה היה שעטנז של גרמנית ועברית משונה

אך התאימה במושבה לכל תקופת זריעה ולכל עונה.

 

 

 

ואנו הרי מן המעמד הבינוני באנו, "נבך" איליטיסטי.

 

ילדי רסקו" נקראו ילדינו הרכים, רשמית בביה"ס."

לא הייתה זאת מחמאה הייתה זאת הבעת בוז כללית

כלפי ילדים פליטים אשר טרם שלטו בשפה העברית. 

 

חינוך וקולטור היו בראש סולם עדיפות עד הלום

לא היה מצב בו איש לא ברך את חברו ברחוב לשלום.

מזקן ועד טף נדו ראשים בברכה, מנהג זה איננו קיים כבר כיום,

שלום מימין ושלום משמאל שלום וברכה וברכה לשלום.

 

ידוע על מקרה אמיתי ואין כאן אף קורטוב של בידור

על אחד מילדי המושבה שנקרא אל אביו לבירור,

לא אמרת שלום ברחוב, כך האב, לאחת מנשות היישוב,

אתה אץ רץ אליה עכשיו מתנצל ואומר, לא ישוב שוב.

 

ואם בענייני קולטור עסקינן בקונצרט ותיאטרון דומיננטי

במושבתנו צמחה ופרחה לה פעילות אשר כזאת באופן אלגנטי

אם בבית- העם, בבית פרטי או בבית הקפה של דורה

שירה קלאסית ריקודים הצגות עד עלות השחר, אך ללא ההורה.

 

פרוטוקולים רבותי של ישיבות ואסיפות במושבה

כיאה למעמד, נכתבו בגרמנית, במכונת הכתיבה,

ואז בארבעים ושש הוחלט בהחלטה ללא ויכוח ושבר

לרכוש למשרד מכונה משונה הכותבת בדפוס בשפת עבר.

 

בשנת שלושים ושמונה כאשר רתחו ה"מאורעות",

הוקם מגדל תצפית עשוי בטון הניצב היום בבית הקברות.

במלחמת שחרורנו שימש כתצפית אל עבר מיסקי מעבר לבתרון

באמצעות ציוד צבאי תקני של אז והיא, משקפת תיאטרון.

 

על החינוך והקולטור דיברנו כבר לעיל,

עבודה, היא היא המרכיב המרכזי בארץ-ישראל.

לעבודה קשה חסרת ויתור חונכנו עוד מיני ינקות

 את זאת ראו הורינו כחובה, וחשוב יותר… כזכות.

 

עוד בטרם הליכה לבית-הספר… להשקות את העצים

וחיש מהר, להאביס את הפרות ולאסוף את הביצים.

בדרכי עפר צעדנו לצופית לעיתים על חמור ללא אוכף ומרדעת

אל מורינו, שירביצו בנו, תרתי משמע, חכמה, בינה, תורה ודעת.

 

לאחר שובנו מבית-הספר ובסיומם של עבודות שיעורי הבית

עבודות נוספות במשק והרבה יותר מכמותו של זית.

עבודה כזאת או עבודה אחרת ללא סליחה ללא ויתור,

הליכה אחר הסוס או הפרד בעבודת החריש והקילטור.

 

ובערב כשהכול חשוך ותנים בפרדסים ובשדות מייללים

תפקיד אחרון מוטל עלינו, תפקיד סגירתם של הלולים.

זה היה הרגע בו הפחד השתלט, אימה גדולה חשש תמיר

וכך כבר מילדות למדו כולם ללא מוֹ­רֶה: לזמזם, לשרוק, לשיר!

 

מסופר כאן סיפור על ילדות, לא הייתה זאת ילדות פושרת

הייתה זאת ילדות פעילה במיוחד הרפתקנית ומאושרת.

מרתק מה היו אומרים היום כל בעלי לשונות פלדת האל-חלד

על עבודת ילדים של התקופה, וכל שומרי זכויות הילד.

 

גם בתחזית המזג שלחו ה"ייקס" את ידם ב"שטופ",

שנים רבות בטרם הכרנו את וכסלר ואת רופ

שיטת תחזית שאין בה מקום לטעות בשום דרך

אותה הביאו הייקס מגרמניה, זה עבד כך, בערך…

 

כשקורא תרנגול מראשו של הר דומן כביר

בקול רם וצלול ללא שמץ היגוי,

אז ודאי ישתנה מחר מזג אויר

או יישאר כך כהיום, ללא שמץ שינוי. (מתורגם מגרמנית)

 

מסתננים קראו להם אז, אלה אותם גנבים שחדרו מקלקיליה

וגנבו כל מה שזז, פרות ועיזים,  סוסים ופרדות, ואף פטרוזיליה.

בליל אפל אחד, ניסו הם לגנוב את חמורו של היינץ מן המשק,

גיבורנו שרק במשרוקית, הם נסו והשאירו, נשען אל הקיר,  את הנשק.

  

 

ונוסיף גם תעשיה אשר צמחה כאן במחתרת אד-הוק,

עליזה שמחה ומתרוננת, אך שיח היה לה עם החוק.

ייצור האלכוהול מתפוחי-אדמה והכול בחשכת הליל,

להביא שמחה ללב אנוש, לכבוד ולתפארת מדינת ישראל.

 

ניתן לכתוב עוד רבות על הווי, שמחה וקושי ומאבק

אך לא אלאה אתכם מאזיני בטחינת מילים דק עד אבק.

מחקלאות קשה כפי שהחלה כאן הדרך וכולם עובדים כאן כשדים,

קיימת כאן היום תעשייה פורחת, איזה כיף, תעשיית הילדים.

 

מיישוב נידח שאיש עליו לא שמע וודאי לא ראה ולא דר,

שקוע היה בחול בין קוץ לחילפה ובין אינג'יל לדרדר,

כיום הוא יישוב לדוגמא ונשארה בו יותר רק משמץ של טכס

היא אותה רוח חלוצית תרבותית "מוזרה" במקצת, שהטמיעו ה"ייקס".