אווה אסתר שטרן 1925 – 2017
ביום חמישי 20.4.17 כ"ד בניסן תשע"ז הובאה אווה שטרן למנוחת עולמים בבית העלמין בשדה ורבורג. אמם של רחל ואיילה, סבתא ל- 5 נכדים ו- 4 נינים.
בית שדה ורבורג מרכין ראש עם לכתה של אווה ומשתתף בצער בני המשפחה המורחבת.
אווה שטרן נולדה בשנת 1925 בבשקו – הונגריה. משפחתה עברה להתגורר בטרצל, שם ניהל אביה מפעל לייצור לבנים. היה לה אח צעיר ממנה בשלוש שנים.
מספרת אווה באתר "זכרון ותקומה" של מועצה אזורית דרום השרון.
ב-16 באפריל 1944 הגיעו חיילים הונגרים והוציאו אותנו מהבית. כל יהודי העיר רוכזו בבית הכנסת, משם נלקחנו לגטאות. נלקחנו לגטו שאטור אליה אויהיי. ההונגרים איימו כי יירו בנו אם לא ניתן את כל הכסף שברשותנו. לאחר שישה שבועות נלקחנו בקרונות של בהמות לאושוויץ. עם הגיענו למחנה, הופרדו הנשים מהגברים. הצעירים נלקחו לעבודה. גולחנו ורוססנו וקיבלנו את הכותונת המפוספסת. לאחר שישה שבועות, ב-7 ביוני, קעקעו על זרועי את המספר A-12393. במחנה B עבדתי בהעברת סירי אוכל למחנה סמוך. חיילי אס-אס ליוו אותנו בדרכנו.
ב-6 באוקטובר 1944 נערכה סלקציה נוספת, בעקבותיה נשלחתי למחנה ריכוז טאוחה ליד לייפציג. במחנה זה עבדתי במפעל לייצור נשק עד אפריל 1945. שלושה שבועות לפני הכניעה פינו הגרמנים את המחנה והוציאו את האסירים ל"צעדת מוות". הלכנו בקור ובגשם, ללא אוכל ושתייה וללא כל תנאים בסיסיים. בלילות ישנו על האדמה במקום בו נעצרנו. מי שלא יכלה להמשיך לצעוד, נורתה במקום. לילה אחד הוכנסנו לסככה גדולה. בבוקר התברר כי שומרי האס-אס ברחו והשאירו אותנו לבד. הרוסים ששחררו את המקום, רדפו אחר חיילי האס-אס והרגו את כולם, זה היה בגוזברג שבגרמניה במאי 1945.
בשואה איבדתי את הוריי ואת אחי.
לאחר השחרור חזרתי לטרצל שבהונגריה. במאי 1946 נישאתי לפינחס שטרן. עברנו לבודפשט והצטרפנו להכשרה. באוקטובר 1946 עזבנו את הונגריה בדרכנו לארץ. חצינו את הגבול ליוגוסלביה ולאחר כמה שבועות המתנה הגיעו שתי אניות: "כנסת ישראל" ו"הקדושה" (אנסטסיה). בתחילת נובמבר עלינו על אניית המעפילים הרעועה, "הקדושה". ביציאה מהנמל האנייה עלתה על שרטון. כל המעפילים שנותרו חסרי כל, נדחסו ל"כנסת ישראל". ההפלגה נמשכה זמן רב וכשהתקרבנו לנמל חיפה נתפסנו בידי הבריטים. לאחר עימות מר ושני הרוגים, הועברנו לאנייה אחרת וגורשנו לקפריסין.
פנחס ואני שהינו 9 חודשים באי והיינו בין האחרונים מקבוצתנו שעלו לארץ. לחיפה הגענו בנובמבר 1947. המעפילים הועברו למחנה הסגר בעתלית, שם היינו 6 שבועות. הגענו לקריית שמואל ומשם למחנה אוהלים ברעננה, לבסוף קיבלנו דירת חדר בכפר סבא.
במאי 1948 גויס בעלי לצבא ונטל חלק בקרבות מלחמת העצמאות. בתקופה זו ילדתי את בתי הבכורה, רחל.
בספטמבר 1952 עברנו לשדה ורבורג.
לפינחס ולאווה שתי בנות: רחל ואיילה שגדלו בשדה ורבורג וכן 5 נכדים ו-4 נינים.
יהי זכרה ברוך
אמא יקרה !
באנו ללוות אותך בדרכך האחרונה. נמצאים כאן בנותיך ובעליהן, הנכדים, בני משפחה, חברים ושכנים.
למרות גילך המופלג קשה עלינו הפרידה.
זכינו לאמא וסבתא מדהימה, אישה אצילת נפש וחברה. היית עמוד התווך של המשפחה ושימשת כדבק המקשר בין כולם. אישה צנועה, נדיבה, חכמה ועם כוח רצון אדיר, ממש מודל לחיקוי.
מהתופת של השואה, ניצולת אושוויץ ששם איבדת את כל משפחתך, הצלחתם – את ואבא להקים משפחה לתפארת.
תמיד נזכור את הארוחות המשפחתיות עם הבישולים והאפייה המשובחים שלך.
המפגשים המשפחתיים של להיות ביחד גרמו לך נחת ומילאו את עולמך. הנכדים והנינים היו החמצן בשבילך.
בתקופה האחרונה לא היית במיטבך מבחינה בריאותית. סבלת מאוד מכאבים ומצבך הדרדר.
אבל כל זה כבר מאחוריך.
הגעת למנוחת עולמים. תנוחי על משכבך בשלום לצידו של אבא,
אנחנו כבר מתגעגעים אליך. את חרוטה בלבנו לנצח.
ת.נ.צ.ב.ה
רחל אבלס
אמא, סבתא, סבתא רבא יקרה מכול.
אומרים שבגיל 92 נפטרים בשיבה טובה. אבל לנו הגיל לא משמעותי, אמא זו אמא לכול החיים ואמא וסבתא כמוך אין הרבה אם בכלל.
לאורך כל השנים היית עמוד התווך של המשפחה. גידלת כמה דורות, אותנו הבנות, הנכדים ואפילו הנינים.
בכל פעם שנתבקשת לעזור נענית, אף פעם לא סירבת או תירצת שקשה לך , או שאי אפשר. היית תמיד כולך נתינה אחת גדולה. המשפחה הייתה החיים שלך ושל אבא, האושר שלכם. המשפחה זה היה המוטו.
החיים שלך היו לא קלים, ניצולת שואה, אושוויץ, שרדת יחידה מכול המשפחה, מלחמה שגדעה את כול התוכניות שלך. שיתפת אותנו תמיד בסיפורי השואה, הגיטו, המחנה, הפעם האחרונה שראית את הורייך ואחיך ועוד ועוד.
כמעט תמיד כול שיחה בינינו הסתיימה בזכרונות מן השואה, אבל למרות הכול גדלנו בבית חם, פתוח, אוהב,מפנק ומלא אהבה.
תמיד אמרת שאת מרגישה שניצחת במילחמה כי הגעת לארץ והקמת משפחה חדשה.
גם החיים בשדה ורבורג היו קשים. עבדת בחקלאות, בקטיף, במשק, אבל התגברת והתמודדת עם כול מכשול כהרגלך.
איזו אישה חזקה, אמיצה, נאורה היית. אפשר היה לשוחח איתך על כול נושא.
פער הדורות לא ניכר, תמיד מעודכנת ומתקדמת בדיעותייך. ידעת לייעץ את העצה הנכונה ולומר את המילה המתאימה במקום המתאים.
בשנים האחרונות בגלל המרחק הפיסי נהגנו לשוחח כול יום בטלפון שיחות ארוכות על הכול. כשהטלפון צילצל ולפני שאמרתי "הלו", כבר ענית "איילה"…
ואמרת " אני כבר מכירה את הציצלצול שלך" חיכיתי תמיד לשיחה היומית שלנו והיא תחסר לי מאוד.
החודשים האחרונים היו קשים, סבלת מאוד, אבל בשקט כהרגלך מנסה לא להטריד אחרים.
בקייץ האחרון אמרת לי שאת רוצה עוד להספיק הרבה דברים, להיות בבר מצווה של תום, הנין הבכור שיחול בדצמבר, אבל לא הספקת .
אבל זכית לדעת שנולדה לך נינה חדשה – נוגה ,משירי ושנין נוסף בדרך.
את הסדר, הסעודה האחרונה חגגת עם הנכדים והנינים. ישבת בראש השולחן מחזיקה מעמד וזה הזיכרון המשפחתי האחרון שנותר לנו מימך.
תמיד נזכור אותך כפי שהיית כול השנים, אישה מיוחדת במינה.
" אשת חייל " נהגתי לקרוא לך.
נזכור את התבשילים שלך, את הריחות בבית,העוגות הנהדרות שיצאו לשם דבר. המטבח היה תמיד בפעולה וחילקת הכול לנו, לנכדים ולנינים ולכם כמעט ולא השארת כלום," אנחנו לא צריכים" כך נהגת לומר. כזאת היית תמיד, הכול למשפחה.
את כל מה שהטמעת בנו נשאר בנו ולמרות שאת כבר אינך איתנו נשארת בתוכנו ונזכור אותך תמיד באהבה.
מתגעגעים אלייך כול בני המשפחה.
יהי זכרך ברוך ותנוחי על משכבך בשלום לצידו של אבא.
איילה רוזן
נכתב ביום פטירתה 17.4.17 כ"א בניסן תשע"ז
סבתא אווה שלנו
עברו כמעט 4 שנים מאז שנפרדנו מסבא טיבי והיום אנו נפרדים ממך. סבתא אהובה שלנו, איך אפשר להיפרד ממך? זכינו בסבתא מדהימה, שהמשפחה הייתה הדבר הכי חשוב עבורה. את וסבא טיבי, זכרונו לברכה, הענקתם לנו מטוב לבכם ונדיבותכם.
את לעד תהיי גיבורה עבורנו על כל מה שעברת בשואה ועל הפרספקטיבה לחיים שהענקת לנו. כולנו הערצנו אותך ונעריץ אותך תמיד. מזוועות השואה שעברת, הקמתם משפחה לתפארת. את וסבא הייתם מרכז המשפחה. היית המקור, כך זה מרגיש, הגרעין, וכולנו רק הדים שלך. תמיד נתת, תמיד אהבת.
המוטיבציה שלך באה מאהבה אינסופית גם כשבקושי יכולת לעמוד על הרגליים. תמיד שמחת שבאנו לבקר והיו לנו, הנכדים והנינים, שיחות נפש איתך ולכל אחד ואחת מאיתנו הקדשת מזמנך ואת מלוא תשומת לבך. היה כל כך כייף לבוא אליכם ! אם זה בשבתות וחגים, או סתם לקפוץ לבקר מתי שמתחשק בלי להודיע.
הבית היה תמיד פתוח ותמיד היה מה לאכול – תבשילים מעולים ואיך אפשר בלי העוגות המדהימות – פרג, שוקולד, אגוזים, תפוחים וגביניות ומה לא? קונדיטוריה שלמה בתוך מטבח קטנטן. בישלת והכנת 'בכדי שיהיה' וכולנו זכינו ליהנות מהמטעמים שהכנת. תמיד אמרנו שאת צריכה לפתוח מסעדה או קונדיטוריה.
היית ברוכת כישרונות וחוץ מלבשל ולאפות, ידעת גם לתפור ולסרוג ועשית זאת בצורה מעוררת התפעלות. היית אישה נאורה, חכמה, חזקה, יפה, בעלת ידי זהב, טובת לב, דעתנית אבל נעימה, מלאת אופי אך הכל בדרכי נועם ואצילות.
גם אהבת מאוד לצרוך תרבות וצפית במופעי מחול ומוסיקה, בתיאטרון וגם בטלוויזיה. נעמי שמר ויהורם גאון היו אהובים עלייך, כמו גם בטהובן, מוצארט ושופן בקונצרטים ובאופרות.
החצר שלך ושל סבא מלאה בפרחים שכל כך אהבת להסתכל עליהם וליהנות מפריחתם. הייתה לך אישיות מיוחדת במינה ולב ענק ונדיב שרק נתן ונתן ולא ביקשת דבר בתמורה. היית עצמאית כמעט לחלוטין עד לפני מספר חודשים וכך נזכור אותך.
סבתא, אנחנו לא מאמינים שהגיעה העת להיפרד ושלא נראה אותך יותר. אהבת כל אחד מאיתנו, הכי הרבה שרק אפשר. הייתה בך אהבה אין קץ ואנו מודים עליה וכמה מזל היה לנו. אהבה שתלווה אותנו לעד, שנתת כל כך הרבה ממנה, שתספיק לנו לנצח. נוחי על משכבך בשלום סבתא יקרה, מקווים שאת שם עם סבא ושפגשת סוף סוף את בני משפחתך שהתגעגעת אליהם כל החיים.
אוהבים אותך כל כך וכבר מתגעגעים. תישארי בלבנו תמיד.
מאיתנו באהבה אין קץ הנכדים והנינים.
אווה נפטרה מוקפת בבנותיה, נכדיה וניניה.
כדרך כל בשר, מותה לא הפתיע אותנו והגיע לאחר תקופה לא פשוטה מבחינה בריאותית.
מצאתי את עצמי לפעמים מהרהר במותה הקרב ובכל פעם וגם היום הרגש העיקרי שהציף אותי הוא לא עצב אלא הכרת התודה.
הכרת התודה על כך שנתנה לי להרגיש כמו נכד נוסף ואני אימצתי אותה כסבתא
הכרת תודה על האהבה אין קץ שהרעיפה על תום ויואב. הם עדיין לא מבינים זאת בצורה מלאה אבל חלק גדול מאושר ילדותם הוא בזכותך ובזכות טיבי.
הכרת תודה על חוכמתך, על אוזן קשבת, על כך שהיית הדבק של המשפחה ונשאת אותה על כתפיך גם כשהיו שבריריות וחלשות.
הכרת התודה על נדיבותך הרבה. נתת מתוך אהבה ובלב שלם.
הכרת תודה והערצה שאת כל השבט הזה בניתם, את וטיבי במסירות אין קץ לאחר שנחלצתם מציפורני הנאצים והגעתם לארץ לבד וחסרי כל.
הכרת תודה שבאתם לארץ ישראל ושבזכות עבודתכם הקשה ולחימתכם יש לנו מדינה.
אני זוכר שיום אחד דברתי אתך ואמרתי לך שאני רוצה להגיד לך תודה. שאלת אותי מופתעת על מה ועניתי לך "תודה על הכל" ואת היית מופתעת.
בצניעותך הרבה לא ציפית לזה.
אני שמח שהודיתי לך בעודך בחיים ומן הראוי שאעשה זאת שוב מול הקהל הזה שבא ללוות אותך בדרכך האחרונה.
אור ענבר
אווה שטרן מספרת את קורות חייה חלק א' / חלק ב'/ הועלה לרשת ע"י עדי ענבר 2017