שכונת ההונגרים
ילדותי בשדה ורבורג עברה בשכונת ההונגרים הסמוכה לביתנו.
בשנות ה- 50 היא כללה את משפחות: לוסטיג, אדלר, למפל, שטרן יהודה ושטרן פנחס, וחולדר, רקס, סטמפל, זומבק, מאוחר יותר הצטרפו לאה ומישה ומשפחת ידין.
הילדים: חוה למפל, נעמי שטרן, ציפורה זומבק, דניאלה ואסתר רוט,
מרי ואווה רקס, רחל ואיילה שטרן, יושקו אדלר, זהבה שחור, חנה וחולדר,
חבורת ילדים מלוכדת ודי סגורה במונחים של היום, כולן בנות ויושקו אדלר גם. המשחקים שלנו היו בעיקר בטבע והמצאות פרי דמיוננו שהרקיעו לשחקים…
"המכולת" של למפל – אותו מחסן שבו מכרנו וקנינו בלי כסף, היום גרים שם ריקי ותומר הורן. הליכה קבוצתית מאורגנת לפעילות אתגרית לצינור של הוואדי בו אספנו גם קוצים של דורבנים ( היום עובר שם הכביש המחבר לשפיים), הגדר החיה דמוית האריות ליד בית הקברות עליה טפסנו, (מאחורי הבית של אורי שטרן) ההתחפשות שלנו לכוכבות קולנוע (אסתר ויליאמס, ג'ינה לולוברג'ידה, סופיה לורן, מרטין קרול , ג'ואן קולינס ואחרות) עם הבגדים של משפחת רוט שקבלה מעיר האורות פריס והשריקה האחת והיחידה "אל גינת אגוז" שתקפיץ אותנו בכל מקום בו נהיה בעולם! המכולת של ליטמנוביץ, מוסקט והקיוסק של שניידר בכניסה לכפר שבזכותו עדנה אונגר זכתה לכינוי "גברת לוקס". והיו לנו גם דמויות אופראיות: פיגארו הספר הלא הוא יהודה שטרן, דודה גולומב ז"ל שציפורניה היו תמיד משוכות בלכה אדומה וממנה למדתי על הבלש פרי מייסון. אימי האלגנטית, כמו יצאה מז'ורנל הייתה הולכת עם נעליים שטוחות בחול ומשהגיעה לכביש הראשי הייתה מחליפה לנעלי עקב. ארנה אונגר המורה לגרמנית שהייתה מעמידה שעון מתקתק על השולחן. לוחצת עליו בתחילת השיעור וכעבור שעה צלצל – אות לסיום השיעור.
דיברנו בשפה שלנו ועד היום כאשר אנו נפגשים (לאחרונה בחג השבעים ביוני 2008), אנו ממשיכים לשוחח באותם קודים ונזכרים בגעגועים:
בסוס והעגלה של וחולדר איתו נסענו לכל מקום, המשאית של למפל, הנסיעות המשותפות לים של הרצליה באוטו של חיים טייץ, הויליס הראשונה של רוט, הקריאה הקבועה בשעה 10:00 של רחל שחור ז"ל לבתה זהבה – לאכול פירות. ההתרגשות לקראת יום שבת בו הוצג סרט הקולנוע השבועי ע"י נחום מנה המסריט, והחשש שמא לא נספיק כי בימי שבת עזרנו בתפיסת ההודים שנכנסו לכלובים למסעם האחרון, השסק שחמדנו בחצר של מגדה ועלי אדלר אליו בחרנו להגיע בלילות דווקא…. וההליכה לגנים בחולות ואח"כ לבית הספר בצופית – ברגל, אלא מה? שערכה שעות. אם תרצו אין זו אגדה !
זכורה לי אפיזודה בה אחותי דניאלה (המכונה גם צ'עצ'ועים וגננדל) ואני צעדנו לגן ביום קיץ חם. פגשנו את הרי טאו המיתולוגי (שחתם קצ'קה על הגלויות ששלח אלינו) שאמר: "ביום חמסין לא הולכים לגן". חזרנו הביתה כמובן, להפתעת ההורים.
אני לא יודעת מי קשר את מי למשפחה מלוכדת אחת בשכונה, הורינו שהגיעו מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה ורצו להיות שייכים ומוגנים או שאנו הילדים מעצם היותנו "חברת ילדים עצמאית מאורגנת" –היא זו שסללה את הדרך לחיים מלאי תוכן ועניין.
כילדה סקרנית סיפורי עבר ומתקופת השואה ריתקו אותי.
אימי מספרת שהייתי יושבת שעות אצל זליג ופרידה הנצמן – שכנינו ממול ושומעת סיפורים. הייתה להם רפת (בנות, אתן זוכרות את עמר מטירה?) שבזכותה לכל מקום שאני מגיעה בארץ ויש שם ריח של פרות , אני נזכרת בשדה ורבורג.
גם היום כשאני נפגשת עם יולישקה למפל מסנץ – סלובקיה ואדית שטרן אני מתרגשת כל פעם מחדש מאותו מספר כחול המוטבע על זרוען ואני מרגישה בשבילן ניצחון אדיר בעובדה שכל ילדיהן , נכדיהן וניניהן חיים לצידן. בהיותי באושוויץ בשנת 2002 בקרתי באותם צריפים ודאגתי לקחת מאבני ישראל מהכפר ומעין יהב – אז ביתי.
לבית הקברות המטופח של שדה ורבורג, שהוא בעיני היפה ביותר בעולם, פינה מיוחדת בלב. הורי היקרים קבורים בו זה לצד זה וכל הגעה לשם מעבירה לנגד עיני את ההיסטוריה והזיכרונות של פרק חיים מיוחד במינו.
מגדל המים המשקיף והשומר על המצבות שיש להן שמות מוכרים הוא גם נקודת תצפית על הכפר ואזור השרון ובימים אחרים גם שימש מתקן משחקים לילדים הראשונים. זוכרת איך פעם חסן מטירה היה דואג לקברים באופן אישי…
יש משהו משותף לכל מי שמגיע למקום הזה ומה שמחבר עד היום את כל הילדים שגדלו בכפר זאת העובדה הפשוטה שכולם הכירו את הורינו וכך גם את השורשים שלנו. אני אוהבת ומתרגשת לשמוע שעדיין יש רבים שקוראים לי סטניה והם רק תושבי שדה ורבורג לדורותיהם. אמן!
אסתר (סטניה) רוט סלע
נכתב במאי 2009